חזרה ללב ההורות

// הבלוג //

מאמרים ודברים שיש לי לספר לכם

מה עושים כשהילד רוצה רק את אבא (או את אמא)?

כשהבן הבכור שלי היה בערך בן שנה, היינו עושים "חילופי משמרות" בטיפול בו- לפעמים אני הייתי איתו,
לפעמים הבן זוג שלי, לפעמים סבתא, או בייביסיטר…
אני זוכרת שהיו פעמים שהייתי חוזרת מהעבודה, כולי שמחה לראות אותו ומתרגשת ומחכה- וכשהייתי מגיעה, הוא היה שקוע איתם…
"הי חמוד! בוא אלי!"
והוא? שקוע במשחק עם אבא, או סבתא…
איזה מעליב זה היה!
כמובן שהוא היה מפשיר אחרי כמה דקות,
ולפעמים כשסבתא או בייביסיטר היו באות- היה נצמד אליי ודוחה אותן.

לפעמים היו תקופות ארוכות שהיה רוצה רק אותי ודוחה את אבא.
לפעמים זה היה הפוך.
אז בהקשר של ילדים רגישים (כמוהו), יש פה עוד עניינים, אבל עכשיו אני רוצה להתייחס להיקשרות.

יש כמובן הרבה הסברים לתופעה הזו-
מתיאוריות פסיכולוגיות כמו "השלב האדיפלי"- בו ילד נמשך לקשר יותר עם ההורה מהמין הנגדי,
דרך עניין של "חיבור" לאחד ההורים סביב קווי אופי או חלוקת תפקידים בין ההורים (הורה אחד שיותר מחנך מול אחד שאיתו כל הכיף למשל).
אבל הפעם אני רוצה להתייחס לתופעה הנפוצה הזו דרך עדשת הגישה ההיקשרותית- התפתחותית.

ילדים יכולים להיות בעלי הרבה היקשרויות – להורים, למשפחה, לבובה, לחיות מחמד, לחברים …
זה יסתדר כל עוד ההיקשרויות לא מתחרות זו בזו.

כל זה קשור לכך שההיקשרות היא כמו מגנט

למה הכוונה?
ההתפתחות היא תמיד דבר דבר- יד אחת ואז השניה,
רגל אחת ואז השניה,
וגם רגש אחד בכל פעם.
מתוך היקשרות עמוקה, הילד צומח ומתפתח,וכש
המח מתפתח, וקליפת המוח הקדם מצחית מבשילה- אפשר לערבב בה 2 רגשות ומחשבות בו זמנית,
ואז הוא יכול להכיל כמה רגשות ומחשבות בו זמנית, ויש בכוחו להיות בקשר גם וגם וגם.
(יש אגב לא מעט מבוגרים ש"נתקעים" בשלב הזה, וגדלים למבוגרים בלי יכולת להרגיש רגשות מעורבים- מה שמוליד אימפולסיביות).
אבל בחזרה לילד-
עד גיל 5-6, גם בהתפתחות תקינה –
ילד בד"כ יכול לחוש רגש אחד דומיננטי בזמן נתון,
וגם לפעול מתוך היקשרות אחת בו זמנית…

זה משמעותי מאד!
כי אם בן השנתיים קרוב בערב לסבתא,
אז פתאום רק היא יכולה לתת לו נשיקה, להרדים אותו-
ואז אמא פתאום לא שווה והוא יתנגד לקירבה.

או כשאוספים את הילד מהגן, והוא מקושר מאד לגננת- יכול לדחות אותנו.
סבתא תגיד "הוא התנהג נהדר עד שהגעת…", הגננת תסתכל עלינו עקום…
זיכרו שאיפה שיש קירבה, בגיל הצעיר יש התנגדות לקירבה.
מאד לא נעים להיות בצד הלא נכון של המגנט…גם אם זה רגעי.

חשוב כל כך לא לקחת את זה אישית!

מצד שני, לפעמים הילד ייצמד אלינו וידחה אחרים.

אז מה עושים?

1. כשההיקשרויות מאד קוטבית- כלומר, הילד נמשך לאחד ודוחה מאד את האחר, חשוב שהמבוגרים יעבירו את ה"מקל ההיקשרותי".
אני באה הביתה וסבתא שם? לדבר קודם כל איתה, לעשות חיבור.
הילד איתי ודוחה את אבא? לעזור לו להתחיל קשר.

כשילד קטן רואה שההיקשרויות לא מתחרות זו בזו-
הוא יכול להחזיק בהן בו זמנית.
כשזה לא אבא או סבתא- שהן חלק יותר טבעי מהכפר ההיקשרותי שאנו יוצרים- אז ממש לשדך.

המטרה שכולנו נהייה בצד אחד של המנגט,
כדי שהילד יוכל להכיל את כל ההיקשרויות ביחד.

2. ככל שההיקשרות יותר עמוקה- כך יש פחות סיכוי שתתרחש קוטביות.
אם הילד מקושר אלינו בלב, בתחושה שהוא משמעותי לנו,
יכול להיות חשוב לאמא ולאבא באותו זמן, או גם לאמא וסבתא- הקוטביות פחות תקרה.

לכן כ"כ חשוב לטפח מערכת יחסים עמוקה, שאפשר לאחוז בה גם כשיש עוד היקשרויות.

בתקופה שילד נמשך מאד לאבא ודוחה את אמא למשל- זה יכול להיות סימן לאמא להשקיע ולחזק את ההיקשרות של הילד אליה, או להעמיק אותה.

ככל שההיקשרות תעמיק- הילד יוכל לאחוז בכמה היקשרויות באותו זמן.

ההיקשרות העמוקה, תתמוך גם בתהליכי ההבשלה ותאפשר לילדים למצות את הפוטנציאל שלהם, ולהיות עצמאיים, ובעלי "עמוד שדרה".
מוזמנים לקרוא פה איך ההיקשרות הולכת ומעמיקה
הההיקשרות היא הדלק שאנו נותנים לילדינו כדי שיצמחו ויפרחו ❤️

רותי דריאל 

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך

מחשבות על ילדים צעירים

מכירים את זה, שהילד הצעיר שלכם כולו בקריזה, טנטרום, צעקות, וכל החבילה, ושניה אחרי זה פתאום עובר למשהו אחר- שמח וטוב לב?ואנחנו עוד נשארים שם מיוזעים,

קרא עוד »

אהבתם?שתפו באהבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
סגירת תפריט