חזרה ללב ההורות

// הבלוג //

מאמרים ודברים שיש לי לספר לכם

הצגת מקרה על טיפול בנפגע טראומה- מאמר שפורסם גם בהארץ

כשאורן (שם בדוי) מגיע לפגישה השבועית שלנו, הוא נראה מנותק, חיוור, עייף. ראשו מושפל והוא לא מרים אלי את מבטו, כשהוא מרים את עיניו לרגע אני רואה בהן עצבות וייאוש. אחרי כמה רגעי שקט אני שואלת מה  שלומו? ואורן אומר שהוא מיואש, אך לא מרחיב מעבר לכך. אורן נמצא בטיפולי זו השנה הרביעית.

הוא בן 18. סיפור החיים שלו קשה – הוא ניצול של גילוי עריות שהתרחש כשהיה פעוט. מאז עבר בין משפחות אומנות ופנימיות, ואושפז לכמה חודשים בבי"ח פסיכיאטרי   (כשהיה בן 11), בשל הפרעות התנהגות וסיכון עצמי. הוא הגיע לטיפולי כשהיה בן 14, במסגרת בה עבדתי, ונוצר ביננו קשר אמיץ. ליוויתי אותו כמטפלת בתנועה.

טיפול בתנועה הוא אחד מתחומי ההתמחות של טיפול בהבעה ויצירה והוא טיפול נפשי שמתייחס גם לגוף ככלי לביטוי והבעה. הטיפול עסק בהשתלבותו במסגרת, בעיסוק שלו בזהותו המינית, בפחד להתבגר ולגדול, בטראומה שעבר.

ככל שהקשר בינינו העמיק, אורן אפשר לעצמו להביא יותר ויותר מקומות קשים ודחפים תוקפניים. בשנה השלישית לטיפול עברנו לפגישות של פעמיים בשבוע ואורן החל לספר על סיוטים הקשורים לפגיעה שעבר, חשף פגיעות ותקיפות נוספות שעבר במהלך השנים ושלא דיבר עליהן עד כה.

הוא החל להשתמש יותר בגוף ובתנועה כחיבור לחיים, לכוחות ולחווית שליטה. אחרי שהיוגה ליוותה את הטיפול לאורך כל הדרך, החלטנו יחד להקדיש רבע שעה מתוך שתי הפגישות השבועיות שלנו לתירגול יוגה. אורן מגדיר שחלק מהבעיה שלו היא שהוא "לא מסוגל להגיד לא" (לא רק במין) והוא מאד מעוניין לרכוש שליטה. אנו עובדים בשילוב של יוגה ושיחות, בתנוחות שעובדות על כוח, שליטה, קרקוע ואיזון, כדי לחזק את הקשר בין הגוף לנפש שלו. אורן מצליח לבצע הרבה תנוחות מאתגרות כמו עמידת ראש, עמידת ידיים ועוד.

הפגישה השבועית השניה מוקדשת לעיבוד מילולי של חוויותיו ועולמו הרגשי. אורן מביא חלומות ושירים בהן הוא בעיקר מתאר את עצמו כחייזר, בודד ולא אנושי. במקביל, בתקופה זו צצים סימנים של שליטה טובה יותר שלו בחייו.

מה קורה לנו במוח?

אורן עבר בילדותו ובחייו הקצרים טראומות רבות. טראומה, בעיקר כזו המתרחשת בילדות, משפיעה על כל הרבדים של האדם – פיזית, רגשית, קוגניטיבית ונפשית. מצבי לחץ וטראומה בילדות, משפיעים על התפתחות המוח ומערכת העצבים וגורמים לתופעה שאנו מכירים כנטייה להרס עצמי ושיחזור הטראומה, אצל ניצולי טראומה. במצב מעורר לחץ – גם אנחנו, כמו יונקים אחרים (מחקרים נערכו למשל על עכברים במצבים כאלו) – נבחר במצב המוכר, גם אם הוא לא נעים.

המחקרים מצביעים על מה שמתרחש בתגובה ללחץ במוח ובמערכת העצבים. למערכת הלימבית ובמיוחד לאמיגדלה יש מעורבות גדולה בתגובה למצבים מעוררי לחץ. כשמופרשים הורמוני לחץ, במיוחד אדרנלין ונוראדרנלין בעת סכנה, אינפורמציה לא מגיעה בצורה תקינה לקורטקס, שהוא האיזור במוח בו נמצאת היכולת לחשיבה רציונלית, עיבוד ומה שאנו קוראים לו שיקול דעת.

היקשרות לא בטוחה בראשית החיים, משפיעה על התפתחות האונה הימנית במוח באופן שחושף את האדם לסיכון גבוה יותר ללקות בפוסט טראומה בהמשך חייו. 50%-60% מהאנשים חווים אירועים טראומטיים בחייהם, אולם רק כ-5%-10% יפתחו תגובה פוסט טראומטית. מסתבר כי הנטייה הזו קשורה לדפוסי ההיקשרות ולהתפתחות האונה הימנית במוח בשנתיים הראשונות לחיים.

בעבר, חשבו שמה שמרפא טראומה הוא היזכרות בה במהלך הטיפול, הבאת המטופל לקתרזיס וע"י כך פיתרון והחלשת הסימפטומים. כיום יודעים שאין זה כך. יתרה מכך – טיפול השוקד על פתיחת המטופל בטרם הוא בשל לכך, יכול להחמיר סימפטומים עד כדי סכנה למטופל. הטיפול במי שעבר טראומה, הוא הרבה פחות דרמטי מאשר אותה החייאה מחדש ושיחזור הטראומה. למעשה, המשכיות ויציבות בטיפול הם אלו שבונים בסיס אמיתי לויסות רגשי. זהו תהליך שדורש סבלנות והתמדה. המחקר מצביע על כך שבראשית הטיפול יש צורך ביצירת תחושת טכניקות של קרקוע, תחושה של מציאות, קשר טיפולי עם דמות היקשרות בטוחה. טיפול בטוח ומוצלח בטראומה חייב לשמור על רמות נמוכות של הורמוני לחץ, כדי לאפשר לתהליכי החשיבה לתפקד (כאמור, בעת לחץ הקורטקס לא עובד).  הטיפול באורן נשען על הגישה העכשווית הזו לטיפול בטראומה.

ובחזרה לחדר הטיפול ולפגישה

אורן אומר שהוא מיואש, אך לא מצליח להרחיב. זו הפגישה השבועית בה אנו אמורים לתרגל יוגה, אך כיוון שאני מזהה שהוא במצב לא טוב, אני מנסה לדובב אותו, כמובן ללא הצלחה. בהמשך מוצאת את עצמי מדברת יותר מדי. בתוך כך, אני מרגישה שקשה לי להגיע אליו, שהוא רחוק. הוא משדר יאוש וחוסר תקווה. אני מבינה שנסחפתי איתו לייאוש ולבהלה, והתגובה שלי לכך היא עשיית יתר, במקום להיות איתו. אני שמה לב שקצב ליבי מהיר, שאני מזיעה. אני עוצרת.

אנו יושבים כמה רגעים בשקט, ולאחריהם אני מציעה שנשמור על המסגרת הטיפולית הקבועה ונפנה לתירגול היוגה. אורן מסכים ואנו מתחילים לתרגל בשקט. אני מנחה אותו לכמה תנוחות עמידה בסדר הרגיל. בתחילה הוא נוקשה קצת וקפוא, אך במהלך תירגול תנוחות העמידה שעובדות על כוח, יציבות וקירקוע, הוא מפשיר מעט ובהמשך מתרגל עמידת ידיים, עמידת ראש ועמידת כתפיים. לאחר הרפיה קצרה אנו חוזרים לשבת ואני מבחינה שאורן נראה מעט יותר רגוע, הצבע חזר ללחייו.

כעת אנו יושבים והוא מסוגל להישיר אלי מבט ולדבר. הוא מספר לי שהיה בחופשת שבת מהפנימייה ושהה בבית סבתו. כשסבתו יצאה מהבית, הוא קיים יחסי מין עם נער מהשכונה. הוא מתאר שלא רצה בכך אך בכל זאת עשה זאת וכעת חש גועל מעצמו, בושה, אכזבה וכעס. הוא פוחד שאיכזב גם אותי. בנוסף, חווה הרבה כעס וריבים עם סבתו בסופ"ש (לא על רקע זה, היא לא ידעה על יחסי המין). אנו משוחחים על נושאים אלו בזמן שנותר לפגישה.

אז מה קרה שם בעצם?

על פי הבנתי, כשאורן נכנס לפגישה, היו לו סימנים של עוררות יתר של מערכת העצבים. זרם של אדרנלין והורמוני לחץ אחרים גרמו לו לחוש מאויים ומבולבל. זה התבטא גם בחיוורון, בישיבה הקפואה ובחוסר היכולת לדבר. הוא היה מנותק. כשאורן נכנס לחדר ושידר את המצוקה, הבהלה, הייאוש וחוסר האונים שלו, גם המערכת שלי הגיבה ונכנסה אף היא לעוררות יתר. התעוררה בי חרדה ופעלתי מתוך האדרנלין שהשתחרר אצלי בתגובה אליו. דיברתי יותר מדיי, קצב הלב שלי היה מהיר והזעתי. כל אלו תגובות של עוררות יתר של מערכת העצבים. כשהבחנתי בכך, הצלחתי לעצור לרגע.

הצורך הראשוני של שורדי טראומה בטיפול הוא תחושת ביטחון. במקרה הזה, השמירה על המסגרת הטיפולית שכללה 15 דקות של תרגול יוגה, היתה חשובה ליצירת הביטחון, וחשתי שדווקא הנסיון שלי להגמיש ולוותר על כך, לא התאים.

בתחילת התירגול אורן חש שרגליו חלשות, זו תוצאה שכיחה של פחד. במקרה זה, חיזוק הרגליים באמצעות תנוחות העמידה שעובדות על קרקוע ויציבות, הגביר את טונוס השרירים ברגליים וסייע לו. למעשה, אחרי שהופסק שיחרור הורמוני הלחץ, הקורטקס חזר לתפקד ואורן יכל לחשוב ולהציע תנוחות נוספות כמו עמידת ידיים ועוד. הרגיעה במערכת העצבים ניכרה במראה של אורן לאחר כמה דקות של תרגול, הצבע חזר ללחייו והוא היה מסוגל לחשוב, להישיר מבט ולדבר. להיות נוכח ולא מנותק. לאחר מכן התאפשרה שיחה בינינו.

עוד קצת על היקשרות ועל המוח המתפתח

היקשרות טראומטית בינקות, משפיעה על התפתחות המוח, בעיקר על התפתחות האונה הימנית, וחושפת את האדם שנפגע בילדותו לנטייה מוגברת לפוסט טראומה. אורן חווה היקשרות לא בטוחה בינקותו, אני משערת זאת בלי קשר לפגיעה המינית ולחייו הקשים – אלא על סמך העובדה שהוצא לפנימיה עוד בטרם נחשפה הפגיעה המינית שעבר. האונה הימנית במוח מתפתחת במהירות בשנתיים הראשונות בחיים. כשבשלבים אלו יש חשיפה ללחץ רב, בעיקר סביב יחסי ההיקשרות, לפני שקיימת יכולת לויסות עצמי, הדבר גורם לתגובות עיצביות שמתבטאות בשינוייים ארוכי טווח למוח המתפתח. יש חוסר יכולת של הקורטקס הימני הקדמי לווסת תיפקודים של האמיגדלה, במיוחד של חלקה הימני – שם נמצאות התגובות לפחד. כשאין פידבק מהקורטקס הימני לגבי עוצמת האיום, האדם נשאר בתגובת הגנה של האמיגדלה יותר מהנדרש, וזה עלול לעצב מבנה אישיות שחושף את האדם לפגיעות רבה יותר לטראומה במהלך החיים עד לבגרות.

אורן, כניצול גילוי עריות, נחשף לטראומה מתמשכת. האירוע במהלך סוף השבוע היה טראומטי עבורו, ובשל ההיסטוריה שלו והפגיעות המוגברת, הטראומה הנוכחית הוכפלה ונחוותה כקשה יותר. החזרה על הטראומה היא תהליך לא מודע, שלמרות שמספק רגיעה זמנית, מחריף בסופו של דבר את תחושת חוסר האונים והפגיעה. יחסי המין שקיים בסוף השבוע היוו התנהגות משחזרת, שהחמירה תחושות שליליות. רכישת שליטה בחיים בהווה, במקום שיחזור הטראומה במעשה, בנפש ובגוף – היא מטרת הטיפול.

טכניקות קרקוע הן אפקטיביות ברכישת שליטה בסימפטומים פוסט טראומטיים. יש צורך לעבוד בעיניים פתוחות, כדי לשמור על קשר עם המציאות. קשר עין הוא קריטי ומשיג שני מסרים טיפוליים חשובים: חוויה של שליטה בתהליך הדיסוציאטיבי (ניתוק) היא אפשרית, וחוויה שאדם אחר יכול להיות בטוח ומסייע.

ולסיום…

בפגישה שתיארתי, אורן נכנס מבוהל, מיואש, לא יצר קשר עין והיה מכונס בתוך עצמו. בעיקבות התירגול – במיוחד תנוחות העמידה ביוגה, שעובדות על קרקוע, הוא הצליח להתחבר למציאות "לכאן ולעכשיו". מובן שהקשר המתמשך בינינו, והעובדה שבתוך הסערה הצלחתי להתבונן גם על מה שקרה אצלי בתגובה אליו ומשם לפעול, איפשר לו לנוע לכך ביתר קלות. עם תום התרגול הוא יכל להישיר אליי מבט ולעבד באופן מילולי את המאורעות הסוערים שעברו עליו.

מובן שניתן לרכוש תחושת ביטחון, קרקוע ושליטה גם בדרכים נוספות. הדרך שתיארתי כאן, טיפול בתנועה שמערב את הגוף, ומלווה בשיחה לעיבוד החוויה, פעלה ישירות על הלא מודע הגופני של שנינו בתוך קונטקסט של פסיכותרפיה.

רותי דריאל

אהבתם?שתפו באהבה

אולי יעניין אותך גם

על מנחם מיועד

מכירים את זה, שאתם משאירים ילד קטן עם מישהו אחר, והוא באמת מסתדר ובסדר, אבל אז- כשאתם חוזרים- הוא בוכה? לפעמים מי ששמר עליו יגיד-

קרא עוד »

אהבתם?שתפו באהבה

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin
סגירת תפריט