חזרה ללב ההורות

תפריט

// הבלוג //

מאמרים ודברים שיש לי לספר לכם

מחשבות על איומים- מאמר שלי שפורסם גם בYNET

קישור למאמר שהתפרסם גם בYNET ב-15/5/18
"למה כל כך הרבה הורים משתמשים באיומים כדי להפעיל ילדים קטנים? למה זה כל כך רווח?" שאלה אחת המשתתפות בסדנה שלימדתי בשישי האחרון.והתשובה ממש פשוטה: כי זה יעיל!.

אבל רגע, לפני שאתם מחליטים לאמץ את זה כאג'נדה חינוכית,
רגע לפני שאתם הולכים.
בואו נדבר רגע על למה זה יעיל, מה קורה שם מאחורי הקלעים?
והאם זה באמת יעיל כשמסתכלים בתמונה הגדולה? מה המחיר?.
כשנבין יותר- נוכל לעשות החלטה מודעת אם להשתמש בזה או לא. 
כי לפחות נבין מה קורה.

קצת כמו לפני שמחליטים להשתמש בתרופה- רצוי לקרוא את החוברת הקטנה שמצורפת, שמפרטת על תופעות הלוואי, נכון?

אז הנה קצת ממאחורי הקלעים:
ילדים קטנים מרגישים רגש אחד בלבד ברגע נתון. הם לא מסוגלים להחזיק ב-2 רגשות בו זמנית, כי המוח שלהם לא תומך בזה. 

נכון, הם נראים כמונו, רק בקטן, אבל למעשה- 
המוח של ילדים צעירים שונה לגמרי: הגשר בין האונות עוד יתעצב ויעבור שינויים מבניים רבים, האונה הקדם מצחית (שהיא חלק מהקורטקס) עוד מפותחת מעט מאד ולפניה התפתחות רבה.
בקיצור- ילדים צעירים נראים כמונו, אבל בעצם יצורים קצת אחרים .

זו בדיוק הסיבה שילד קטן יכול להיות רגע אחד בטנטרום מהגיהנום, ו-3 דקות אחר כך לצחוק ולשמוח עד השמיים, בעוד אנחנו אפילו לא התחלנו להתאושש. 
זה בדיוק מהסיבה שהוא מסוגל להרגיש רגש אחד בכל רגע נתון. הרגשות מתחלפים בתורות. אין 2 רגשות ביחד עדיין, אין "גם וגם". הוא היה עצוב, לגמרי. ועכשיו הוא שמח, לגמרי.

ולמה אני מספרת לכם את זה? כי חשוב להבין את זה.

זו הסיבה שכשאנחנו מראים לילד קטן קסם- הוא יאמין! יש בו תמימות נפלאה, הוא רואה שהכדור נעלם והוא לגמרי בזה! 
עוד אין מקום למחשבה "אבל רגע, איך זה יכול להיות?" אין קונפליקט. הרגש טהור.
זה מקסים כשאנחנו עושים לו קסם, אבל זה פחות מקסים כשאותו ילד עכשיו בגינה ובא לו להתנדנד, וזה לא מעניין אותו שצריך ללכת הביתה להתקלח ולאכול.
הוא במשחק. הוא כולו בזה, ואין מקום לרגש או מחשבה נוספת.

אז למה בכל זאת יעיל כל כך להשיג שיתוף פעולה באיומים?
כי יש לנו כמה רגשות, שהם רגשות ליבה במערכת הלימבית. זה אומר שהם דומיננטים יותר מרגשות אחרים. רגשות הליבה הם- בהלה, תסכול ומרדף. הם לא יגיעו כמובן ביחד, כי גם אותם אפשר להרגיש רק אחד אחד, אבל הם קשורים זה בזה. הם מתחלפים, ואחד גורר את השניים האחרים.

כשאנחנו משתמשים באיום כנגד הילד- "אני הולכת", או "אם אתה לא בא עכשיו- לא תקבל…", או "תלך לחדר!"וכו' וכו'- אנחנו מפעילים טריגר של בהלה. למה בהלה? כי עבור ילד קטן, היקשרות היא הדבר הכי חשוב והכי הישרדותי, וכשאנחנו מאיימים בפרידה (שלנו מהילד, או שלו מדברים אחרים שחשובים לו) , אין שום דבר שמשפיע יותר. כיונקים זה משפיע על כולנו חזק מאד, ועל ילדים שבעתיים. מתעוררת בהלה. 
והבהלה יותר חזקה אפילו מהרצון להתנדנד! 
סביר שהילד יעזוב את הנדנדה וירוץ אחרינו- 
החלפנו רגש ברגש אצל הילד הלא בשל. במקום נדנדה הילד אולי ירדוף אחרינו עכשיו, כי עוררנו טריגר של מרדף.

בחברה שלנו לוחצים לילדים קטנים שוב ושוב על הכפתורים- כשמאיימים עליהם- מוציאים מהם בהלה, כשיוצרים פרידות כסנקציות- מוציאים מהם מרדף.

אנחנו כל הזמן לוחצים להם על הכפתורים- מחוסר הבנה של איך המוח שלהם פועל, מתוך רצון לשנות את ההתנהגות.

אז זה יעיל? איימנו והוא בא! זה עובד!.
אבל מה שאנחנו לא רואים, זה שמתחת להתנהגות של המרדף וההבטחה לבוא, או להתנהג "טוב"- עוררנו גם טריגר של תסכול ובהלה. כי זו עסקת חבילה. ככה המערכת הלימבית שלנו עובדת.
ואז אולי אחר כך, אחרי כמה שעות, הילד הזה- כאילו משום מקום- 
פתאום ידחוף את אחיו הקטן- ולא נבין מאיפה זה בא. 
זה התסכול שמגיע כשהמרדף קצת ירד!. 
או פתאום לפני השינה, הוא יפחד ללכת לישון וייצמד אלינו, ואנחנו לא רואים שזה המרדף והבהלה שמסתובבים שם ומתחלפים זה בזה.

אני לא מדברת על הפעמים שאנחנו פולטים איום כי אנחנו עייפים, או מתוסכלים, או שנגמר לנו הכוח. זה אנושי. כן, אפילו לי זה קורה ברגעי קצה (וגם כתבתי בדיוק על זה לא מזמן), 
כשאנחנו לא מאמינים בזה כאג'נדה חינוכית, נוכל ללמוד מזה, לתת לעצמנו הרבה אמפתיה, ולתקן בפעם הבאה. אין לי כוונה לעורר רגשות אשמה, מספיק מורכב להיות הורים גם ככה .
אבל כן חשוב לי לעורר מודעות כלפי ההחלטה החינוכית, מתוך אג'נדה, להשתמש באיומים ופרידות, כדי להשיג שינוי התנהגותי. וזה טריקי- כי זה כל כך יעיל!

אז כן, נקודתית איומים הרבה פעמים יעילים.
אבל חשוב שנדע שיש פה חוברת עבה של תופעות לוואי-

תסכול, בהלה, מרדף- שנראה לכאורה בלי קשר. מערכת בהלה שלפעמים קצת נשחקת. ובעיקר- חוסר ביטחון שהכנסנו למערכת היחסים. כי איך נרגיש אנחנו במערכת יחסים בה מאיימים עלינו כל פעם שלא מרוצים מההתנהגות שלנו? איך היינו מרגישות עם בנזוג שהיה לוקח לנו את הסלולרי כל פעם שהיינו מעצבנות אותו? זה סוגר את הלב, זה מפריע להיקשרות.

וההיקשרות, הלב הרך- הן התרופה שפועלת לטווח ארוך. 
זה המקור האמיתי לשיתוף פעולה.
זה לא תמיד עובד מיד. זה לא תמיד יעיל נקודתית כמו איומים.
זה לא אקמול, זה יותר כמו מולטי ויטמין שמחזק את הגוף מבפנים,
אבל החוברת של תופעות הלוואי הרבה יותר דקה:
כתוב בה רק אהבה וחיבור. קשר שמלווה אותנו לכל החיים.
וגם זה משהו, נכון?

**************
מוסיפה בעריכה, כי כ"כ הרבה שאלו אותי- אז מה היית עושה במקרה של הנדנדה? 

כמובן שאין תשובה אחת "נכונה", אבל אם לתמצת- 
בהרבה מקרים נגלה ששכחנו "לאסוף" את הילד , אז הייתי מתחילה בלנסות לאסוף אותו קודם כל- להשיג קשר עיין , חיוך, הנהון, ולספר לו שנלך בקרוב,
הייתי מגייסת משחקיות- זה אחד הדברים שמגייסים שיתוף פעולה מילדים, כי המוח שלהם עובד על רגש אחד, וגם עסוק בעיקר ב…מוד משחק! אז דרך משחק הרבה יותר פשוט ובריא להתקדם, גם אם זה פחות מהיר מאיומים. יכול לגעת במשהו אדום? ועכשיו במשהו ירוק? וככה אולי עוזרת לו להתקדם.

לפעמים המשחקיות לא תועיל, וגם לא איסוף ואולי אני באמת חייבת ללכת, אבל במקום להבהיל אותו- אנסה לשמור על החיבור – "צריך ללכת עכשיו, אני מחכה לך ליד העץ"- ככה לפחות אני מגשרת– תשומת הלב היא בחיבור המחודש ולא בפרידה.

ולפעמים- כלום לא יעזור ונשתמש במינימום הכוח ההכרחי, ניקח את הילד, אבל נאפשר לו להתבאס, ונהיה שם לנחמה…
רותי דריאל  

 

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך

על משמעת ועולם ירוק

על משמעת ועולם ירוק בעבר משמעת היתה = ענישה. בעשורים האחרונים, זה התפתח ל"לימוד לקח" ו"תוצאות למעשים". זה עדיף מעונשים, אך במובן מסוים זה הכניס

קרא עוד »

אהבתם?שתפו באהבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
סגירת תפריט