לפני כמה חודשים היו לבת השנתיים וקצת שלי כמה ימי "התבכיינות".
זה התחיל כשהיא נפלה ובכתה, ואחר כך ראיתי שהיא פשוט ממשיכה,
מין בכי כזה של התבכיינות, הוא לא נראה אמיתי.
ואז היו כמה ימים כאלה. שהכל ביללות.
זה הפגיש אותי עם שאלה שאני פוגשת המון אצל הורים שאני מלווה: 
למה ילדים "מתבכיינים"? 
ומה עושים עם זה- להתייחס? להתעלם?

כשילד (וגם מבוגר) פוגש תסכול ובוכה מכל הלב, בכי עמוק,
הרבה פעמים נראה אחר כך הקלה.
הבכי העמוק הזה מביא לנקודה דוממת בה האנרגיה משתנה ומתפרקת. 
הבכי הזה, של חוסר תוחלת, הוא בכי שממש משתחררים בו רעלים, ולכן רואים את האפקט של הקלה (על הדמעות הללו של חוסר התוחלת, אולי אכתוב בפוסט נפרד).

לעומת זאת, כשהבכי הופך ל"התבכיינות" זה הרבה פעמים מסמן לנו שהבכי נתקע, 
ולא מצליח לרדת מספיק עמוק כדי להגיע למקום בו הוא משתחרר.

כשילד "מתבכיין"- זה בעצם מספר לנו שמישהו בחיים שלו חושש מדמעות, ואז הבכי "נתקע" ויוצא בהתבכיינות.
הדמעות "תקועות".

למה הכוונה בדמעות תקועות? 
אלו בעצם דמעות או תחושות של עצב שלא מצליחות לצאת.
מכירים את זה? 
למשל מישהו העליב אותך מאד ואת בסביבה שלא נוח לך ובולעת את הדמעות,
ואחר כך כל היום את עצבנית, מתפרצת על אנשים, 
או מתלוננת (זו ה"התבכיינות" שלנו המבוגרים :)). 
אולי בערב תדברי עם מישהו קרוב שיציע לך נחמה וחום 
ופתאום יצא ממך העצב ואולי גם בכי, שאחריו הקלה… 
לפעמים זה גם לא יצא במשך ימים או חודשים.
קורה לכם לפעמים?
אז אלו הדמעות התקועות, ויש הרבה ילדים (ומבוגרים) שזה עניין כרוני אצלם.

כשילד מתבכיין, זה מספר לנו שהדמעות תקועות. 
ואז נרצה לעזור לבכי התקוע להשתחרר.

בכי זה נושא שהרבה פעמים מעורר בנו קושי, 
לפעמים הורים מאשימים את עצמם, 
לפעמים אומרים לי שאולי בגלל שהתיחסו לכל לבכי, הם "לימדו" את הבת שלהם להשתמש בבכי כמניפולציה.

גם אם אנחנו חושבים שהדמעות מניפולטיביות- נרצה להציג אותן כתקפות. 
כי אם ילדה כבר משתמשת בדמעות כ"מניפולציה"
זה מספר לנו שמישהו בחייה מפחד מדמעות. 
אולי אנחנו חוששים מסערת הרוחות שלה? 
אולי היא רגישה מאד ונלחצת מהדמעות בעצמה? 
זה קורה לפעמים לילדים מאד רגישים.
בכל מקרה, זו לא אשמתה!. 
ומה שנצטרך- זה לתת לה אישור והזמנה לבכות יותר בהחלטיות!.

דמעות של חוסר תוחלת משתחררות ונגמרות. אצל ילדים ש"מתבכיינים", הבכי תקוע איפשהו בדרך, באמצע.
אלו לא "דמעות אבודות" לגמרי 
(דמעות אבודות לרוב הופכות לתוקפנות, על כך בפוסט נפרד 🙂 ).
הדמעות התקועות שם, הן לא אבדו,
אך הילד נלחם בדמעות והן נהיות שטחיות יותר. 
זה מספר לנו שהוא לא מרגיש נוח לבכות ופה נצטרך לעזור. 
לעזור לדמעות לרדת עמוק יותר, לעזור כדי שזה יחלחל. 
לא רק שלא נתעלם, כמו שנהוג להציע בגישות התנהגותיות, כדי שהילדה "תלמד" שככה לא מתיחסים אליה,
אלא אפילו נאמין להם עוד יותר!
אצל ילד שמתבכיין, התסכול בעצם נצבר במערכת, נצבר ולוחץ ולוחץ. 
היללות של ההתבכיינת הן כמו נסיונות לפתוח את הפקק הזה..

איך נעזור?

הדרך לשם היא ברכות. 
להאמין, 
להתנהג כאילו הדמעות אמיתיות (הכי הפוך מ" עד שלא תדברי יפה אני לא שומעת"), 

לתת המון אמפתיה במילים רכות או לחבק חזק, 
או להיות במגע קל או מבט. 
לא "להתערבב" שם, או לבכות יחד איתה. לא.
אבל לתת לגיטימציה ולפנות מקום לעצב, 
להתנהג כאילו הדמעות הן הכי אמיתיות שיש, כאילו באמת קרה לה משהו מבאס לאללה. 
זה מה שיעזור לחבר אותה לעצב, להאמין שאנו הכתובת שלה לנחמה.

ובחזרה לבת שלי, עם כמה ימי ההתבכיינות:
האחים שלה לא הבינו מה הקטע וקצת צחקו, 
אז הסברתי להם בדיוק את זה- שיש לה כנראה כל מיני תיסכולים שנאגרו ולא מצליחים להשתחרר. 
לילדים קטנים יש המון סיבות לחוש חוסר תוחלת! 
אולי היא אתמול נעלבה מאח שלה? 
אולי היא התבאסה שלא הגיעה למקום מסוים כי היא קטנה מדי? 
אולי היא רצתה להשיב את הזמן לאחור ולא הצליחה? 
יש כל כך הרבה סיבות! 
ולפעמים ילדים קטנים (וגם אנחנו :)) פשוט צריכים להוציא את זה ולא יודעים איך.
אז ממש התיחסנו כולנו לבכי שלה, ניחמנו, ובמקביל גם "תירגמנו"- 
רצית את זה ולא הסתדר לך? רצית לבוא ולא חיכו לך? וכו'.

ואתם יודעים משהו? אחרי כמה ימים זה פשוט עבר!
לא התעלמנו כדי ללמד אותה ש"אם היא ככה, אז מתעלמים ולא שווה לה להמשיך" 
(שזו גישה התנהגותית רווחת).
להיפך, העברנו לה מסר שאנחנו כאן, לנחמה, שמותר לה להתבאס. 
שננסה להבין ולעזור לה כשקשה ושבעיקר –
גם אם אנחנו בכלל לא מבינים- מותר לה לבכות.

כל פעם שאני שמה לב שמתחילות "התבכינויות" אני מכינה את עצמי לכך שצריך לספק הרבה הרבה חום והזמנה לדמעות.

עוד נקודה לתשומת לב:
כשילד מתבכיין או בוכה הרבה, כדאי לזכור שאחד המקורות הכי גדולים לתסכולים (כי בכי הוא סימן לתסכול שנמצא שם לרוב)- הן פרידות.
אז כשאני רואה ילד שבוכה הרבה, או יש לו הרבה דמעות תקועות-
אנסה לבדוק איפה אפשר להקל קצת את הנטל על כתפיו? 
האם יש פרידות שאפשר לצמצם עבורו? 
לא רק פרידות פיזיות אלא גם רגשיות, 
האם יש פרידות שכדאי לגשר עבורו יותר טוב
(מוזמנים לקרוא פה על "גישור") 
גם אצל הבת שלי זה היה חלק מהעניין באותה תקופה.

ולסיום משתפת אתכם בדיאלוג מעניין עם אמא מקסימה, 

שחשבה על ההסבר הזה על דמעות תקועות וזה מה שכתבה:
חשבתי על משהו. אני כל הזמן דואגת להגיד לעצמי ולסביבה שלי 
ש"אני לא מוכנה שהבת שלי תבכה"
זה מגיע מהמקום שהמשפחה טוענת שאני יותר מדי סביבה 
ושאני ישר מזנקת כשהיא בוכה ושלא יקרה כלום אם היא קצת תבכה. 
מבחינתי זה לא נתפס שאתן לה לבכות ולא אגש אליה ואבדוק מה היא צריכה.
יכול להיות שהיא הבינה שאסור לה לבכות??

אני:
את נוגעת בנקודה מאד משמעותית בתרבות שבה אנחנו חיים. 
היו תקופות שדיברו על לתת לילדים לבכות "כי זה מפתח את הריאות"- 
ועודדו הורים לא להתיחס לבכי.
זה באמת נורא.
אבל הקונטרה של ההיענות לצרכים 
הולידה מחשבה שנוכל לעקוף את העניין של הבכי, 
שאם הילד שלי לא בוכה- רק אז אני אמא טובה.
אני קצת מקצינה, 
אבל אנו בהחלט חיים בתרבות שמפחדת מדמעות, 
וזה מוזן כל הזמן במסרים ("כשאת בוכה את לא יפה?" "ילדי הוא גיבור ונבון, ילדי לא יבכה אף פעם"…).
שווה לפתוח עם עצמנו את העניין הזה של דמעות ולחשוב עליו. 
ילדים בוכים ודי הרבה. 
הבכי הזה גם תורם להסתגלות שלהם למציאות- 
אבל כדי שזה יקרה- צריך שנהיה שם לצידם, ננחם, ניתן חום 
וגם…נרשה להם לבכות.

תחשבו על זה 🙂

ואם תרצו להעמיק ולהבין יותר על ההתמודדות עם תסכולים,
תוכלו לצפות בשיעור המוקלט שעוסק בדיוק בזה.

ופה בקישור תוכלו לקרוא על כל הדרכים בהן תוכלו ללמוד איתי! להתראות, רותי דריאל

מוזמנים ומוזמנות להקשיב לפרק בפודקאסט שלי שעוסק בדמעות: