חזרה ללב ההורות

// הבלוג //

מאמרים ודברים שיש לי לספר לכם

למה דווקא כשהילד שלי מתנהג הכי גרוע, הוא הכי צריך שאהיה לצידו?

בעקבות שאלה ששאלה אותי אמא מקסימה בהדרכת הורים, אני מרחיבה על נקודה שמעוררת הרבה שאלות:
הרבה פעמים, כשאני מדברת על כך שדווקא כשהילד שלנו מתנהג הכי גרוע,
מה שהוא הכי צריך מאיתנו זה שנהיה לצידו,
זה מעורר המון שאלות וספקות, לפעמים אפילו תרעומת.
 

אני מודה שגם לי בהתחלה זה לא הסתדר, יכולה להגיד שזה אפילו קומם אותי!.
מה- הוא מתנהג גרוע ואני עוד אהיה לצידו??
מה הוא ילמד ככה?
מה זה, גישה שעושה מההורים סמרטוט רצפה?!

אבל ככל שאני מבינה את הנקודה הזו יותר לעומק,
וזה מן תהליך אינסופי,
אני מרגישה שזה נוגע במשהו מאד עמוק בהורות.
פעם אחר פעם אני רואה איך דווקא ברגעים הכי קשים,
מסתתרת ההזדמנות הכי טובה לחזק את הקשר!
ומשם- הצמיחה, ההבשלה ובסופו של דבר גם ההתנהגות- יגיעו!
למשל- נניח שיש לי יום קשה, לא ישנתי טוב בלילה,
אולי כשקמתי בבוקר, החלטתי שהיום אהיה אמא סבלנית,
שלא צועקת על הילדים,
שמגיבה בנועם, אמא כיפית כזו שמשחקת עם הילדים.
 
והנה- הגיע לו הערב, כל היום איכשהו השתדלתי,
אבל עכשיו אני כבר על אדי הכוחות שלי, והילדים- 
לא מקשיבים לי כשאני אומרת להם ללכת לצחצח שיניים,
לא משתפים פעולה, ורק משתוללים ברחבי הבית.
אני מרגישה את העצבים מבעבעים, ולפני שיש לי שהות לחשוב על זה- אני מוצאת את עצמי צועקת עליהם,
זו חוויה מאד מתסכלת, ומאד אנושית.
אולי אני אפילו מאיימת שאם לא יכנסו למיטה ומיד…אז!!! 

פוף.
האמא הסבלנית והמכילה עפה לה מהחלון.
כי ככה זה עם רגשות.
לפעמים כשהרגשות אינטנסיבים מאד, ובמיוחד רגשות של תסכול- שהם עזים במיוחד, 
התפקוד האינטגרטיבי לא עובד טוב.
קשה לזכור ולהרגיש בבת אחת שמצד אחד אנחנו מתוסכלים,
אך מצד שני- לא רוצים לפגוע.

עכשיו- 
האם ברגע הזה יעזור לי אם בן הזוג, או חברה שוחרת טוב, 
יבואו וינזפו בי: 
"מה את עושה? זה ממש גרוע לצרוח ככה ולאיים! 
את מבהילה את הילדים שלך! תפסיקי עם זה מיד! מה קרה לך?
את לא יודעת שלא מתנהגים ככה?"
דמייני רגע את הסיטואציה הזו, ושימי את עצמך בנעליים הללו.
האם זה היה עוזר לך?
האם בעקבות התוכחות היית נהיית סבלנית ונעימה?
יכולה לספר לך שאני לא.
סביר להניח שהתסכול שלי רק היה גובר.
הייתי מרגישה האמא הגרועה בעולם,
הייתי מתמלאת בושה, ואם קודם לא היה לי טוב עם עצמי-
עכשיו כבר היה לי ממש גרוע.
הרי ידעתי שזה לא טוב לצעוק ולאיים, ובכל זאת לא הצלחתי לעצור!
הייתי מרגישה עכשיו רק יותר מתסכלת ובודדה,
ואולי אפילו התסכול שלי רק היה מתפרץ עוד יותר,
בעקבות התוכחות.
 

כשהרגשות כל כך חזקים,
כשהרגש גובר על השכל- אין באמת עם מי לדבר. 
אין אפשרות להשתנות או ללמוד וליישם משהו במצב כזה…
אבל ככה בדיוק אנחנו מתנהגים לילדים שלנו!

כשהילד מרביץ לאחיו, או כשהילדה אומרת "מטומטמת",
או כל סיטואציה כשילד מוציא תוקפנות,
לרוב נרצה עכשיו ללמד שככה לא מתנהגים, שזה קו אדום וכו'.
אנחנו מוכיחים, נואמים, מענישים…
 
יש בתוכנו מחשבה מאד נפוצה שאם לא נגיב מיד- "איך הילד ילמד לקח?",
שאם לא אגיב בחריפות עכשיו,
הוא יחשוב שזה מקובל עליי לנשוך, להכות, להתחצף.
והוא הרי הוא צריך להבין שיש תוצאות למעשים שלו, לא??.

הנטיה הזו לקוחה מהגישה ההתנהגותית שהפכה למאד נפוצה בעולם שלנו ולפיה את ההתנהגות צריך לעצב – לחזק או להכחיד.
שחשוב לפעול ב"מיידיות" וב"עקביות", ושאם זה עדיין לא עובד-
מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לעשות את זה יותר חזק וברור!.
אבל למרבה הצער, התפיסה הזו שממש נטועה בכולנו,
פשוט מפספסת משהו ממש חשוב באיך שהמוח האנושי פועל בזמן מפגש עם תסכול.

אנחנו חושבים שזה הרגע ללמד ולחנך- אבל זה פשוט לא עובד ככה.
כשאנחנו מתייחסים להתנהגות בלבד- אנחנו מפספסים המון!
 
הגישה הניופלדית היא אחרת.
מה שעומד בבסיס הגישה הוא, שההתנהגות היא חלק אחד ובד"כ רק קצה הקרחון.
מתחת יש עולם שלם של רגשות וצרכים, ומערכות יחסים.
 
דרך עיניי הגישה, אני אסתכל מתחת להתנהגות המעצבנת והמכעיסה של הילד שהרביץ או התחצף עכשיו.
ומה אני אראה?

סביר שאראה שיש שם ילד מתוסכל נורא,
שלא הצליח לנהל טוב את התסכול שלו כרגע.
הוא לא הצליח לזכור שאסור לפגוע, או שהוא לא באמת רוצה להכאיב.

 
ככה זה אצל הילדים שלנו וככה זה אצלנו.
בדיוק כמו שאני בדוגמה איבדתי את כל הכוונות הטובות להיות כזו סבלנית ומכילה,
וברגע התסכול מצאתי את עצמי צועקת,
מה שהיה חסר לי שם זה לא ידע רציונלי.
 
כך גם כשילד מתפרץ, מתחצף, מרביץ וכו' –
הוא לא עושה את זה כי הוא לא יודע שאסור,
הוא גם לא עושה את זה כי סבבה וטוב לו עם עצמו כרגע.
לא!
זו הדרך שהתסכול שלו יצא עכשיו, כמו הר געש שמתפרץ!.
הוא מוצף בתסכול וזה משפריץ לו.
אין לו יכולת שליטה עצמית ברגע הזה.
 

רגשות זה דבר חזק.
רגשות צריכים להיות בתנועה. כשרגש חזק עולה-
הוא מחפש ביטוי.
אם התסכול לא הצליח להתפרק 
בדמעות, או במגע ברגשות הפגיעים של עצב, צער או אכזבה- 
זה צריך לצאת איכשהו.
כשילד מלא בתיסכול- התסכול הזה צריך לצאת.
כל החוכמה היא ברגע הזה למצוא את הדרך להוציא את התסכול בלי לפגוע!

עכשיו נחזור לדוגמה שלי,
ודמיינו לכם שבאמצע שאני מאבדת את זה וצועקת על הילדים,
מי שאיתי – בן זוג, חברה טובה, או החלקים הבוגרים שבתוכי,
במקום לנזוף בי ולהוכיח אותי-
יבוא לצידי, יגיד לי:
"ווי, ממש קשה לך עכשיו! נוחי רגע, אני אטפל בעניינים"
אולי אפילו יציע לי חיבוק.
 
איזו הקלה אני אחוש בבת אחת!
אולי אפילו אצליח לפרוק חלק מהתסכול בדמעות בתוך החיבוק.
ואולי אחרי שהעניינים ירגעו-
נוכל לדבר על זה, לחשוב מה יעזור להבא,
הרי ברור שאני לא חושבת שזה טוב לצעוק על הילדים,
לא צריך לשכנע אותי עם יותר מדי הסברים או תוכחות,
אחרי שהסערה עברה, אני בעצמי ארצה לחשוב על פתרונות אפשריים,
על איך להבא אפשר לנהל את התסכול הזה אחרת.
 

אז למה אנחנו מצפים שתוכחות או הסברים רציונליים יעזרו לילדים שלנו ברגעים הקשים?
למה אנחנו חושבים שבדיוק באמצע המשבר-
זה הרגע להגביר את הלחץ, להוכיח,
להסביר שוב ושוב, להשתמש בתוצאות?

אם לנו זה רק מוסיף עוד תסכול ולא עוזר לשלוט בהתנהגות,
איך עם ילדים- שהמוח הרציונלי שלהם עוד פחות מפותח- זה אמור להועיל???
 
אז מה, תשאלו עכשיו-
אני אמורה לשבת שם ולחטוף נשיכות או מכות, או לתת לו לכפכף את כל הילדים בגינה?
או להבדיל- לאפשר לעצמי לצרוח כל ערב על הילדים ולקבל את זה?
ברור שלא.
 
קודם כל, אנחנו אלו שצריכים להבין מבפנים,
שכל רגש הוא לגיטימי אבל לא כל התנהגות היא לגיטימית.
להבין באמת ומבפנים את ההבדל הזה- זה לפעמים לא פשוט.
 
ברגע האמת אני יכולה לעשות כמה דברים:
1. אנסה להיות לצידו-
הוא מתוסכל, וכשרואים אותו כך, ולא כילד "אלים" למשל, יותר קל לגייס אמפתיה.
2. אתמקד בלשלוט בסיטואציה ולא בילד-
למשל, אני אעצור את היד המכה ולא אאפשר את המכות,
אם הוא מכה ילדים בגינה למשל, זה בסדר גם ללכת כחלק מניהול הסיטואציה.
אבל לא כדי ללמד אותו לקח! וזה הבדל גדול.
פשוט להגיד בפשטות שעכשיו הולכים. לא צריך להסביר למה ובטח לא "בגלל שהתנהגת ככה".
3. אם באמת צריך לקטוע משהו, אז מיד אגשר, אנסה למתוח גשר לנקודת החיבור הבאה-
"נשחק במשחק הזה אחר כך, עכשיו לא מסתדר".
4. לפעמים יש שם הרבה תסכול שצריך לצאת, ואז אנסה לנתב את התסכול למקום שלא פוגע-
אולי לרקוע ברגליים, או לצעוק, או לחבוט בכרית,
אולי עוד לא מצאנו את הדרך היעילה לבטא תסכול וזו בהחלט עבודה לפעמים.
אבל דבר אחד בטוח-
5. את החינוך והדיבור וההסברים- נשמור לזמן אחר בו הרוחות רגועות
בזמן של חיבור טוב, כשקרובים ונעים, אפשר לחזור לזה במילים פשוטות.
כל ההסברים ונסיונות החינוך שנשפוך על אדם שאיבד שליטה- 
יפלו כנראה על אוזניים אטומות. 
אף אחד לא פנוי לשמוע הסברים כשהוא כ"כ נסער. 
לא ילד ולא מבוגר.
זה לא יעזור לילד אם נצעק או נכעס עליו, 
זה לא יעזור לו בכלל להתמודד עם המצב ועם הקושי שהוא חווה.
 
אם נכעס עליו, נפריד אותו (נשלח לחדר וכיו"ב), נתחיל לנאום לו,
נעניש אותו או נאיים עליו– הוא ירגיש שאנחנו לא מבינים אותו,

יותר מזה- אם נפריד אותו מאיתנו, אנחנו מוסיפים עוד תסכול! 
זה כאילו אמרנו לו- "לא הצלחת להתמודד טוב עם התסכול שלך? אז הנה קח עוד קצת!" .
איך זה יעזור למצב?.
אם נהיה כנים עם עצמנו נראה שכשאנחנו מנסים "ללמד לקח" בתקרית- צועקים על הילד, מרחיקים אותו או אפילו מתפרצים עליו-
הרבה פעמים אנחנו פשוט בעצמנו נסערים ומלאים תסכול- ולמעשה הרבה פעמים העונשים או "לימוד הלקח",
מגיעים מתוך התיסכול שלנו שברגעים האלו יוצא משליטה.
בדיוק כמו התסכול של הילד.

הסוד הגדול הוא,
שדווקא כשילד מתנהג בצורה הכי גרועה,
זו הזדמנות להראות לילדים שאנחנו רואים ומבינים אותם,
שהחיבור נמשך- לא משנה מה!.
 

אם יש משהו שיכול להרגיע ילד בסערה,
זה שהוא ירגיש שיש מישהו לצידו, מישהו שמכיר אותו, מישהו שנמצא תמיד בצד שלו, בעדו,
מישהו שהקשר איתו מספיק חזק לעמוד גם בסערות,
מישהו שאיתו אפשר להרגיש בטוח גם להתפרק לפעמים.

אנחנו שואפים להיות הבסיס הבטוח של הילדים שלנו,
ודרך התבוננות כזו- 
דווקא ההתפרצויות הן הזדמנות לחיזוק הקשר!.
 
אנחנו מאחלים לילדים שלנו להרגיש בטוחים איתנו,
לדעת שאיתנו אפשר לבטא כל רגש, גם לבכות,
לשתף אותנו בקשיים או בכישלנות.
כשקשה לילד שלנו, אם נצליח להיות שם לצידו
(וכמובן לשמור שהתסכול שלו לא יהרוס אותנו, את האחים או את החפצים בבית) 
זו בדיוק ההזדמנות להעביר את המסר הזה!
את המסר שאיתנו אתה יכול להרגיש בטוח לבטא את הרגשות שלך, לחלוק איתנו הכל. 
אנחנו לצידך תמיד.
זה מה שיאפשר לו בהמשך, כשהוא יגדל, 
לפתח איתנו אינטימיות רגשית ולאפשר לנו להיות המקום בו הלב שלו בטוח ומוגן.
 
אז המטרה שלי בתוך התקרית תהיה בעיקר לא להזיק,
ובינתיים לנהל את הסיטואציה.
 
את החינוך, ההסבר, 
ההכוונה להתנהגות שכן מקובלת עליי וכו'- אני אעשה בזמן אחר, 
מחוץ לתקרית,
כשהרגשות של שנינו יירגעו וכשאנחנו בחיבור טוב והוא פתוח לקבל ממני הכוונה.
לפעמים זה יהיה אחרי 10 דקות- אם שנינו נרגענו, ולפעמים רק בערב או למחרת.
עם ילדים יותר גדולים שכבר הפנימו את הערכים שלי,
יש סיכוי שגם לא אצטרך יותר מדיי להסביר. 
הם כבר יודעים לבד!.
אני יודעת שזה מהפכני, 
וזה דורש שינוי לגמרי של הראש, אבל עם קצת אימון נוכחים שזה הרבה יותר יעיל.

נסו!
פה תוכלו ללמוד עוד 
מה עושים כשהילדים בוכים הרבה או מרביצים

רותי דריאל

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך

גישור מה שמפריד

לנו רוב הזמן מאד ברור שאנחנו אוהבים את הילדים שלנו ושהיחסים איתם חשובים לנו מאד, אבל אי אפשר לקחת כמובן מאליו שילד יודע שמערכת היחסים

קרא עוד »

לחדש את החיבור רגע אחרי

פעם בכמה זמן חוזרת השאלה- בהדרכות אישיות, בסדנאות- מה אנחנו עושים כשהילד מתנהג בצורה לא מקובלת? נניח נותן מכה או מתחצף וכו. אז אנחנו מדברים הרבה

קרא עוד »

על "תסביך אלפא"

האם לילד שלך יש "תסביך אלפא"? והפעם- פוסט על הובלה, שמתבסס על מאמר של ד"ר ניופלד שתירגמתי עבורכםן, ונקרא: "האם לילד.ה שלכם יש תסביך אלפא?",

קרא עוד »

אהבתם?שתפו באהבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
סגירת תפריט