גישור מה שמפריד
לנו רוב הזמן מאד ברור שאנחנו אוהבים את הילדים שלנו ושהיחסים איתם חשובים לנו מאד, אבל אי אפשר לקחת כמובן מאליו שילד יודע שמערכת היחסים
תפריט
// הבלוג //
מאמרים ודברים שיש לי לספר לכם
"פינת רגיעה" בגן. בואו נדבר על זה
קישור למאמר הזה שהתפרסם גם בYNET
אמא באחת הקבוצות שלי סיפרה שבגן של הבן שלה, כאשר ילד מרביץ הוא נשלח לשבת בפינת רגיעה, לחשוב על מעשיו- עד שירגע.
אמא באחת הקבוצות שלי סיפרה שבגן של הבן שלה, כאשר ילד מרביץ הוא נשלח לשבת בפינת רגיעה, לחשוב על מעשיו- עד שירגע.
מה אני חושבת על זה?
ובכן, יש לי על זה כמה מחשבות 
פינת רגיעה בגן, בה ילדים אמורים "לחשוב על מעשיהם" היא ברוב המקרים למרבה הצער, מילה מכובסת לעונש.
ועונש מהסוג הגרוע- של הרחקה.
ילד קטן שמרביץ, בדרך כלל עושה זאת כי יש בו תסכול שהוא לא מצליח לבטא בצורה אחרת, ולכן יוצא בתוקפנות.
להרחיק אותו לא יגרום לו לחשוב על מעשיו או ללמוד לקח, אלא רק יוסיף עוד תיסכול- כי עכשיו הוא גם מורחק, ופרידה היא מקור עצום לתיסכול.
זה בעצם כמו להגיד לו: "לא התמודדת טוב עם התסכול עכשיו? אז בוא קח עוד קצת!".
אין בזה שום הגיון!
עכשיו תאמרו – "אבל אסור לקבל אלימות". מה, ניתן לילד להרביץ? פה יש שיגידו- איך יכול להיות שמשלימים עם אלימות??
לפעמים חושבים שלהתנגד לענישה של הילד, פירושו לקבל את המכות.
זו טעות שקורית לפעמים כשעוד לא מכירים את הגישה.
אז כדי להבהיר- אין ויכוח שלהרביץ לאחרים זה משהו שאינו מקובל. השאלה היא איך מתמודדים?
האם זה אומר שצריך לתת לו להרביץ? לא!.
ההתבוננות הנפוצה על אגרסיביות אצל ילדים,
יוצאת מנקודת הנחה שילד הוא "לוח חלק"- ואז מטרת הגננת היא ללמד שאין מקום לאלימות.
זו נקודת מוצא שנשענת על הגישה ההתנהגותית, שהיא מאד רווחת בחברה שלנו, כמעט האוטומט של כולנו- שלפיה כל ההתנהגות בעצם מעוצבת מבחוץ.
בגישה ההיקשרותית התפתחותית– אנחנו רואים את ההתנהגות כקצה הקרחון בלבד, סימפטום, ותמיד נסתכל יותר לעומק-על הצרכים והרגשות מתחת.
לילד יש מנוע פנימי
אנחנו לא מתיחסים לילד כאל לוח חלק, אלא כמי שיש לו "מנוע פנימי".
מה זה אומר?
מה זה אומר?
הרבה ילדים צעירים חווים תסכולים– יש הרבה תסכולים שהם חלק מהגדילה וההסתגלות לעולם, ולפעמים גם יש שינויים ודברים אחרים שמעוררים תסכול.
בהיעדר דרכים יותר מפותחות לבטא תסכול, המון ילדים, בעיקר אלו שיותר פיזיים- מוציאים את התסכול הזה בצורת מכות, משיכות שיער, נשיכות.
לפעמים אגב- זה גם לא רק תסכול, אלא צורך במשחק ולחוות את העולם דרך הגוף.
עוד אין לילדים צעירים את היכולת להבין שמה שאולי כיף להם, כואב למישהו אחר.
ילדים צעירים עוד לא מסוגלים לחוש בו זמנית את מה שהם מרגישים ואת מה שהאחר מרגיש.
המוח שלהם לא תומך בפונקציה הזו,
המוח שלהם לא תומך בפונקציה הזו,
זה יגיע יותר מאוחר.
העובדה הפשוטה היא שיש הרבה קטנטנים שמרביצים ככה, בלי שראו אף אחד מרביץ לידם.
זה מספר לנו שזה בכלל לא נלמד מבחוץ. זה מגיע מבפנים.
האם זה אומר שצריך לקבל את המכות?
ברור שלא,
כשנגיב ברוגע בלי להפוך את זה לבעיה של מערכת היחסים, רוב הילדים יצאו מהשלב הזה תוך כמה שבועות/חודשים.
למה אני לא ממליצה להתרחק מהילד או להרחיק אותו במצבים האלה?
בשביל ילד קטן פרידה היא אחד הדברים הכי מעוררי תסכול שיש.
זה גם אחד הדברים הכי מבהילים שיש בשבילו. כי הוא תלוי בנו לגמרי.
בגישה ההיקשרותית אנחנו מבינים שכל המוח בגיל הזה הוא מכוון היקשרות, וכשהיא בסכנה- זה יוצר בהלה ומרדף.
בגישה ההיקשרותית אנחנו מבינים שכל המוח בגיל הזה הוא מכוון היקשרות, וכשהיא בסכנה- זה יוצר בהלה ומרדף.
הילד יעשה הכל כדי להחזיר את הקשר.
לטווח קצר- להרחיק ילד, או להשתמש באיומים, יצרו בהלה שתגרום לו להפסיק כל התנהגות. ולכאורה נראה שזה "עובד" כי הוא יתיישר. אבל יש לזה מחירים.
הילד כאמור יתיישר, כדי לא להסתכן בזה שנתרחק ממנו, אבל הוספנו תסכול שיתבטא אחר כך בצורות אחרות. אולי כשיגיע הלילה, יהיה לו ממש קשה ללכת לישון. כשלא מבינים את הקשר בין פרידה-תסכול- בהלה-מרדף, זה נראה לא קשור, אבל זה לגמרי קשור. ויש לזה עוד המון המון מחירים במערכת היחסים.
כמובן שבגן הצוות אחראי לשלומם וביטחונם של כל הילדים, אבל כששולחים פעוט לעונש בעצם שמים עליו את האחריות, בעוד שמי שאמור לקחת אחריות פה זה המבוגרים.
אז מה כן הייתי מצפה מהצוות?
קודם כל להשגיח ולהיות קרוב לילדים. לתווך סיטואציות ולשים לב אם ילד מגיע לתסכול- להציע לו אלטרנטיבות מגקובלות לפני שהמכה מגיעה.לפעמים זה קורה מהר ולא מצליחים למנוע, ואז ברור שצריך להפריד, אבל הייתי הולכת עם הילד הצידה ולא מרחיקה אותו לבדו. חשוב לתת מילים לרגש שלו, ואלטרנטיבה שכן מקובלת לבטא אותו.
יש משמעות לקשר של הילד עם הגננת ולאמון שיש לו בה, זה אחד הדברים שיכולים לעזור מאוד למתן את התוקפנות. הילד זקוק להרגיש שהיא באותו צד איתו. כשזה לא ככה, והגננת מרחיקה אותו "לחשוב" לפעמים זה מחמיר את התסכול ואת האגרסיביות שלו.
לתווך את הקונפליקטים
כאמור, כשילדים קטנים מרביצים, סביר להניח שהם לא עושים את זה מתוך החלטה מודעת.
אלא כי הרבה ילדים בגיל הזה מתקשים לווסת רגשות והמכות הם דחף שיוצא בחוסר שליטה, ובהעדר דרכים מילוליות ואחרות לביטוי בסיטואציה.
אשתף במה שעזר אצלנו, בפאזה דומה עם הבת שלי:
1. להיות ממש קרוב כדי למנוע כשאפשר. כלומר- כמבוגרים, לקחת אחריות על הסיטואציה ופחות להעביר אחריות לילד בצורת "די"/"לא"/"תפסיק".
במקום זה, לשנות סיטואציה- לצאת החוצה, להקריא סיפור וכו.
2. לנסות להבין מה הצורך מתחת- אצלה שמתי לב שהיא הרבה פעמים פשוט רוצה להתקרב ולשחק עם ילדים- אז הראיתי לה מה כן.למשל- "בואי נעשה לו שלום" ואז היד שמקרבת למשוך מתחילה לנפנף לשלום במקום.
3. לפעמים המכה יכולה לנבוע מתסכול, וגם שם אפשר להראות אלטרנטיבה מקובלת– למשל לתת מכה לספה או להגיד "אוף!" ( זה מה שעבד אצלנו). להגיד לחברה שהיא רוצה את המשחק, ועוד.
4. לרוב "השפרצות" כאלו של אגרסיביות קורות יותר לילדים מאד פיזיים- אז כדאי להקפיד כל יום על הרבה מרחב לפריקה ולתנועה– בגינה, בים, בגן שעשועים.
5. הוספתי גם מסאג'ים ו"סבתא בישלה דייסה" שנותנים מגע עמוק ומודעות לידיים ולתחושתיות שלהן.
6. התבוננתי בתמונה הגדולה יותר- האם יש בחיים שלה פרידות או מקורות אחרים לתסכול שאפשר לצמצם? להוריד מעט את המשא מעל הכתפיים שלה?
אצלנו זה עזר מאד תוך כמה שבועות, והמכות מאד נרגעו.
כמובן שבגן, בסיטואציה עם הרבה ילדים, לא תמיד יתאפשר לתת יחס אישי, ולפעמים למען השמירה על יתר הילדים- צריך להפריד ולהרחיק את הילד הסוער.
אבל אז כאמור, הייתי עושה את זה כשאחת הגננות איתו. לא כעונש, ולא כשהוא מורחק לבדו.
אם זה לא ניתן וחייבים להרחיק את הילד למען שמירה על האחרים, ואין מי שיכול להיות איתו, אפשר ליצור גשר לחיבור הבא, למשל: "אחרי התור במשחק הזה אתה תחזור". לא כתנאי או כתלות בהתנהגות שלו, אלא הזמנה אמיתית להיות איתנו. זו המשמעות של לקחת אחריות על הסיטואציה כמבוגרים, ולא להעביר אותה לילד. זה גם חלק משמירה על משמעת מתוך הובלה. זה עוד יותר רלוונטי כשהילד נתקע ב"עמדת אלפא".
אז מה לומר לגננת? שאלה אותה אמא.
איך להסביר לה על הגישה?
ובכן, יש לי מאמר על איומים ועונשים, שיש כמה הורים שסיפרו לי שהראו לצוות בגן וזה עזר לחבר,
אבל חייבת לומר שפה הייתי הולכת לכיוון אחר-
הייתי בשיחה עם הגננת, מנסה לגייס אותה.
שמעי- התמודדות עם ילד שמרביץ זה לא קל!.
הייתי מציעה לתווך לה את רמת הבהלה בה נמצא הילד כשהוא בסיטואציה חברתית מורכבת.
הייתי מנסה לספר לה עליו, מה עובד לך בבית, מה מלחיץ אותו או מעורר בו בהלה.
מנסה לא להתנצח איתה ולחנך אותה אלא לראות אם תוכלו להיות באותו צד כדי לעזור לילד במצבים הללו, תוך הגנה על הילדים האחרים.
מה דעתכם?
פה תוכלו ללמוד עוד מה עושים כשהילדים בוכים הרבה או מרביצים
וכאן תוכלו לקרוא על כל הדרכים בהן תוכלו ללמוד איתי!
רותי דריאל
פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך
קרא עוד »
לחדש את החיבור רגע אחרי
פעם בכמה זמן חוזרת השאלה- בהדרכות אישיות, בסדנאות- מה אנחנו עושים כשהילד מתנהג בצורה לא מקובלת? נניח נותן מכה או מתחצף וכו. אז אנחנו מדברים הרבה
על "תסביך אלפא"
והפעם- פוסט על הובלה, שמתבסס על מאמר של ד"ר ניופלד שתירגמתי עבורכםן, ונקרא: "האם לילד.ה שלכם יש תסביך אלפא?", הוא טיפה ארוך, אבל מקיף, וממליצה