על מנחם מיועד
מכירים את זה, שאתם משאירים ילד קטן עם מישהו אחר, והוא באמת מסתדר ובסדר, אבל אז- כשאתם חוזרים- הוא בוכה? לפעמים מי ששמר עליו יגיד-
מאמרים ודברים שיש לי לספר לכם
מה זאת אומרת תסכול?
תיסכול הוא רגש שמגיע מהמערכת הלימבית,
ואני רוצה להאיר על זה קצת מהזוית של הגישה ההיקשרותית- התפתחותית.
תיסכול באופן בסיסי- בצורתו הטהורה, דומה מאד אצל קטנים ואצל גדולים.
בפוסט הזה אני מתרכזת בקטנטנים- בפעמים הראשונות שאנו פוגשים את התסכול אצל הילדים.
בפוסטים אחרים בהמשך ארחיב גם על ילדים גדולים, וגם עלינו המבוגרים.
כאמור- מבחינה רגשית בסיסית, ההבדלים קטנים.
אני לא אשכח שפעם הבן האמצעי שלי רצה ללכת לפניי לשירותים, כשהיה פעוט,
וכשגילה שכבר עשיתי, ואי אפשר להחזיר את הפיפי לגוף כפי שדרש- אוהו!!!.
זה מתחיל כבר סביב גיל 9 חודשים,
ברגע שיש רצון, ויש התנגשות עם המציאות.
כשמגלים שלפעמים אי אפשר, שנגמר, שככה זה.
אם התסכול עובר סף מסוים שאי אפשר לשאת אותו- זה יצא בהתפרצות טנטרום.
זו הסיבה שכשעייפים או רעבים, הסף הזה מגיע הרבה יותר מהר.
עוד דבר שחשוב לזכור-
תסכול זה משהו שמשותף לכל היצורים עם מערכת לימבית, זה משהו שקורה אצלנו במוח
מה שאין ביכולתנו לשנות- משנה אותנו.
לדמעות של העצב וההשלמה עם המצב יש תפקיד ממש חשוב בתהליך הזה.
אותו איזור במוח ששולח את דמעות העצב-
גם מוצא נתיבים חדשים להתנהגויות חדשות, לשינוי וגדילה.
אז מה עושים?
קודם כל, לא נבהלים מהדמעות.
מותר לילדים לבכות ולהתאבל.
לא צריך לכעוס עליהם על זה. בטח לא ללעוג, לבייש או לדחות.
אין צורך לשכנע אותם שאין סיבה לסערה,
הם אינם זקוקים לכך שנשכנע אותם שאין על מה לבכות,
שסערת הרגשות לא במקום, או שננסה להיאבק ברגש עם הסברים הגיוניים.
בכי ועצב הם רגשות לגיטימיים ואפילו חשובים.
נכון שלפעמים זה כל כך מתיש, אבל חשוב ממש לא לנטור להם טינה על זה.
טנטרום מתחיל ונגמר, והיום ממשיך. הקשר שלנו יותר גדול מזה.
מה כן?
מה שיכול לעזור, זה אם נבוא לצידם, נחבק, ננחם,
ניתן אמפתיה לתסכול ולזה שמשהו לא עבד.
גם אם אנחנו לא מבינים מה בדיוק…
לפעמים אפשר להגיד, לחבק, לפעמים סתם להיות לידם.
לא צריך הרבה מילים, בטח לא חפירות עמוקות :).
אפשר להושיט להם מים ללא מילים, או להניח יד על הגב.
לא כל ילד יתן שנחבק אותו וזה בסדר, נהיה באיזור בסבלנות
מה שמשנה זה שבלב שלנו תהיה אמפתיה- זה לא קל להיות כל כך קטן
ולגלות שכ"כ הרבה דברים בעולם הם מחוץ לשליטתך!!
לא תמיד חייבים לשנות את המציאות, לפעמים אפשר לשנות עבורם,
ולפעמים עלינו פשוט ללוות אותם באהבה בהסתגלות הזו שלהם לעולם.
למעשה,
להיות בעמדת המנחמים, זה אחד התפקידים החשובים ביותר בהובלה ההורית שלנו.
(פה אפשר לקרוא עוד על הובלה)
מקווה ששפכתי קצת אור.
ואם תרצו להעמיק ולהבין יותר על ההתמודדות עם תסכולים,
פה בקישור תוכלו לקרוא על כל הדרכים בהן תוכלו ללמוד איתי! להתראות,
רותי דריאל
מכירים את זה, שאתם משאירים ילד קטן עם מישהו אחר, והוא באמת מסתדר ובסדר, אבל אז- כשאתם חוזרים- הוא בוכה? לפעמים מי ששמר עליו יגיד-
"תתעלם, הוא רק מחפש תשומת לב" "אל תגידי כלום, תסתובבי ותצאי מהחדר" כמה פעמים שמעתם את זה? אני בטוחה שהמון. לפני כמה ימים נסעתי באוטו
לפני כמה חודשים היו לבת השנתיים וקצת שלי כמה ימי "התבכיינות".זה התחיל כשהיא נפלה ובכתה, ואחר כך ראיתי שהיא פשוט ממשיכה,מין בכי כזה של התבכיינות,