מה שאין ביכולתנו לשנות- משנה אותנו.

לדמעות של העצב וההשלמה עם המצב יש תפקיד ממש חשוב בתהליך הזה.
אותו איזור במוח ששולח את דמעות העצב-
גם מוצא נתיבים חדשים להתנהגויות חדשות, לשינוי וגדילה.

אז מה עושים?
קודם כל, לא נבהלים מהדמעות.
מותר לילדים לבכות ולהתאבל.
לא צריך לכעוס עליהם על זה. בטח לא ללעוג, לבייש או לדחות.
אין צורך לשכנע אותם שאין סיבה לסערה,

הם אינם זקוקים לכך שנשכנע אותם שאין על מה לבכות, 
שסערת הרגשות לא במקום, או שננסה להיאבק ברגש עם הסברים הגיוניים.

בכי ועצב הם רגשות לגיטימיים ואפילו חשובים.
נכון שלפעמים זה כל כך מתיש, אבל חשוב ממש לא לנטור להם טינה על זה. 
טנטרום מתחיל ונגמר, והיום ממשיך. הקשר שלנו יותר גדול מזה.

מה כן?
מה שיכול לעזור, זה אם נבוא לצידם, נחבק, ננחם,
ניתן אמפתיה לתסכול ולזה שמשהו לא עבד.
גם אם אנחנו לא מבינים מה בדיוק…
לפעמים אפשר להגיד, לחבק, לפעמים סתם להיות לידם. 
לא צריך הרבה מילים, בטח לא חפירות עמוקות :).
אפשר להושיט להם מים ללא מילים, או להניח יד על הגב.

לא כל ילד יתן שנחבק אותו וזה בסדר, נהיה באיזור בסבלנות
מה שמשנה זה שבלב שלנו תהיה אמפתיה- זה לא קל להיות כל כך קטן
ולגלות שכ"כ הרבה דברים בעולם הם מחוץ לשליטתך!!

לא תמיד חייבים לשנות את המציאות, לפעמים אפשר לשנות עבורם,
ולפעמים עלינו פשוט ללוות אותם באהבה בהסתגלות הזו שלהם לעולם.
למעשה,
להיות בעמדת המנחמים, זה אחד התפקידים החשובים ביותר בהובלה ההורית שלנו.
(פה אפשר לקרוא עוד על הובלה)

מקווה ששפכתי קצת אור.
ואם תרצו להעמיק ולהבין יותר על ההתמודדות עם תסכולים,
פה בקישור תוכלו לקרוא על כל הדרכים בהן תוכלו ללמוד איתי! להתראות, 
רותי דריאל  

מוזמנים גם להקשיב לפרק בפודקאסט שלי שעוסק בדמעות: