חזרה ללב ההורות

// הבלוג //

מאמרים ודברים שיש לי לספר לכם

על אגרסיביות ודמעות

כל כך מתסכל כשנתקלים במציאות שאנחנו לא מצליחים לשנות!
לפעמים אנחנו מנסים ומנסים – בלי הצלחה,
וזה אותו דבר עבורי- כשאני מנסה למשל למלא שוב ושוב איזה טופס מעצבן באתר של העיריה, ולא מצליחה (דוגמה טריה),
או עבור הילדה שלי שמנסה לגזור משהו, וזה פשוט לא מצליח לה!
 
אוף, איזה מעצבן!!
החיים מלאים בתיסכולים, מה לעשות.
לפעמים נולד אח קטן, לפעמים יש עוד פעם איזה בידוד, לפעמים נפל הקרמבו…
 

 

זה לא משנה אם זה תסכול גדול או קטן, אם את ילדה או מבוגרת, זה פשוט שם.
תסכול לא מגיע מהרציונל, הוא רגש.
ולכן לרוב גם לא יעבוד לדבר איתו בהגיון, או לשכנע אותו שאין סיבה לתסכול.

לרוב, במפגש עם תסכול, מה שננסה קודם כל- 
יהיה לשנות את המציאות הזו, שלא באה לנו טוב!
לפעמים נצליח, ואז התסכול נוסע לו לדרכו, סבבה.
אבל לפעמים זה לא יעבוד.
 
וכשאנחנו מנסים לשנות את המציאות ונכשלים בזה עוד פעם ועוד פעם,
הטופס שלא נשלח, או העבודה שלא מסתדרת. הילדים שלא מקשיבים, 
או האח הקטן שאי אפשר להחזיר למקום ממנו בא-
זה בעצם הרגע שאנו נתקלים בחומה של חוסר תוחלת.
 
כשהחוויה הזו מחלחלת פנימה, חלק במערכת הלימבית במח שלנו שולח איתות לבכי- 
לא תמיד הדמעות יהיו קונקרטיות, לפעמים הן יהיו יותר סימבוליות-
מגע עם רגשות פגיעים כמו אכזבה, תסכול, כאב, צער, געגוע…

כמה אנחנו רוצים לברוח מהתחושות האלו!
אנחנו חיים בעולם שכל כך פוחד מהדמעות, מהעצב…
לפעמים מכנים את הרגשות הללו אפילו "רגשות קשים",
יש גם כזה גינוי סביבתי נרחב לעניין הזה- "מה אתה בוכה? אתה תינוק?", "את כבר בוגרת, לא צריך לבכות".
כל כך הרבה מסרים נגד דמעות יש בעולם שלנו.

אבל האמת היא שהמגע עם אותם רגשות פגיעים,
השהיה בנקודת חוסר התוחלת- 
אותה נקודה בה המוח קולט שהמציאות המבאסת לא הולכת להשתנות, חרף מאבקנו- 
אותה הסכמה לפגוש את הצער, היא מה שסולל את הדרך להסתגלות.
להבנה הכל כך חשובה שמה שאין ביכולתנו לשנות- משנה אותנו.
 
זה ענק.
כי דרך זה אנחנו יכולים לצמוח.
 
זה אולי נשמע מדכא, אבל זה לא כך בהכרח-
הכוונה היא לא ל"התאמה" או "השלמה". אלא להסתגלות-
המפגש עם מה שאי אפשר לשנות, והאבל עליו, הוא שהופך אותנו ואת הילדים לבעלי חוסן, וגמישות.
 
כי בקצה של הדמעות האמיתיות, אם אנחנו נותנים להן לבוא, יש הקלה גדולה.
ומשם, מאותה נקודה דוממת, נולדת תושיה, נולד חוסן. 
 
הנה פגשתי מציאות שלא באה לי טוב, נתתי מקום לבאסה, ולא התפרקתי.
אחרי שמסכימים להיות שם, הרבה פעמים יגיעו פתאום רעיונות חדשים שאפילו לא חשבנו עליהם, שבילים חדשים במוח נסללו.
 
כמה פשוט, ככה מסובך 🙂 .
כי החיים מלאים דברים שאין ביכולתנו לשנות.
המוח האנושי בנוי להסתגלות הזו, תחשבו על זה- 
בני אדם יכולים לחיות בכל כך הרבה צורות חיים, אנו יצור סתגלן מאין כמותו!

אך שביל ההסתגלות הוא שביל של צער ואכזבה.
זו הדרך של הטבע ללמד אותנו להשתנות.
כשאנחנו, או הילדים מאבדים את הדמעות
(- כלומר, מאבדים מגע עם הרגשות הפגיעים הללו, בורחים מהם. כולנו נוטים לעשות את זה מדי פעם…)
נראה שתופיע יותר אגרסיביות. 

עבור ילד מתוסכל, שלא מסוגל לשנות, ולא מסוגל לחוש את העצבות שבחוסר תוחלת –
האנרגיה הזו של התסכול תמשיך להסתובב במערכת,
והרבה פעמים תצא בצורת תקיפה, או טנטרום.
 
חשוב ממש לזכור שרגשות של חוסר תוחלת הם רגשות פגיעים וצריך מקום בטוח שבו אפשר לבכות או להתנחם.
אצל מבוגר, או ילד ש"איבד את הדמעות" ולא מצליח לנוע מכעס לעצב, נראה הרבה יותר אגרסיה.
אם הדמעות תקועות, נרצה לתקופת מה רק לעזור לילד לפגוש את הרגשות הפגיעים ולראות שהוא בסדר.
 
נתחיל במקומות הקטנים, כשהחיבור ממש טוב, בעדינות לרכך את המקום הזה.
לא כשהתסכול עוצמתי, אלא כשזה קטן.
 
כמובן שזו עבודה גם עבורנו.
הרבה פעמים אם נעצור רגע ברגעים שעולה בנו כעס, ונעז להרגיש- נפגוש שם תסכול, כאב, אכזבה- מכל מה שלא עובד לנו.
מזה שהילדים שוב רבים, או שדברים לא מסתדרים כרגע,
מזה שתכננתי משהו והכל יצא הפוך,
ולפעמים זה פשוט משהו שקרה ולא תלוי בי,
כמו איזה טופס מעצבן שלא נשלח באתר העיריה.
לפעמים זה יקרה כשאני רוצה שהילד שלי יעשה משהו, והוא לא עושה!
בהרבה מהפעמים שאנחנו מתרגזים מאד על הילדים,
כשחושבים שהם "לא ממושמעים", או "לא מחונכים"
אם ננשום לזה רגע ונרשה לעצמנו להרגיש בלי מגננות
נפגוש שם עצב מתחת.

כמה מתסכל לפגוש מבט סגור של ילד שלא מקשיב, כמה זה פוגע ומכאיב…
אם נרשה לעצמנו להרגיש-
לפעמים גם הזעם והתוקפנות שלנו יהיו הרבה פחות עוצמתיים.
רותי דריאל
 
ואם תרצו להבין יותר את התהליך הזה, כדאי מאד לצפות בהדרכה הדיגיטלית
"מה עושים כשהילד שלי בוכה הרבה או מרביץ?" שממש מרחיבה על כל העניין הזה.

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך

מחשבות על תיסכולים

מכירים את התקפי הזעם, הטנטרומים?כשהילד מתחיל  לצרוח, או להכות…לילדים צעירים זה קורה יותר- ובהם אתמקד בפוסט הזה,אבל לפעמים זה קורה גם לגדולים יותר, אפילו לנו… טנטרום

קרא עוד »

אהבתם?שתפו באהבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
סגירת תפריט