// הבלוג //

יש פחד כל כך מוטמע בתרבות שלנו מתלות!
ממש אלרגיה, והאדרה של עצמאות.

אצל הרבה הורים שאני מלווה, קיים הפחד הזה שאם לא נעודד את הילדים להיות עצמאים, אם לא נלמד אותם, ובטח ובטח שאם גם נזמין תלות- הילדים לעולם לא יפתחו מוטיבציה להפוך לעצמאים.

בעיני רוחי אני רואה את הקריקטורה המלחיצה של ילד בן 30 שיושב סרוח על הספה ומבקש מאמא שלו לקנח לו את האף ולשרוך לו את הנעליים.
אוי ואבוי!

אבל מתוך הגישה ההיקשרותית (עפ"י ד"ר גורדון ניופלד) אני מבינה היום את הנושא של תלות הרבה יותר לעומק.

העצמאות, היא פרי ההיקשרות ואי אפשר למהר אותה. אי אפשר לדחוף אותה. 
אפשר ללמד את הילד שזה לא בסדר להיות תלוי בהורים שלו, זה כן. והוא ילמד להעביר את התלות לדברים אחרים- לחפצים, אולי לאנשים אחרים. 
אך הוא יפספס את כל הטיפוח והשפע שמגיע יחד עם התלות.

אפשר גם ללמד ילד להיות ממוגן מפני תלות- להסתדר לבד כי להיות תלוי זה בלתי נסבל.
יש הרבה אנשים בעולמנו שממוגנים מפני תלות ויודעים להסתדר יופי לבד, אבל למעשה פשוט בורחים מתלות.
תלות היא רגש עדין, פגיע, אתה מאד חשוף כשאתה תלוי באחר. מי שמרגיש שזה בלתי נסבל להיות תלוי, שמשתמשים במה שחשוב לו נגדו כל הזמן לא יוכל לחכות להשתחרר כבר מהתלות בהורים, אך זו לא בהכרח תהיה עצמאות אמיתית שצומחת מתוך סיפוק, מתוך היכרות של אדם עם עצמו, ומתוך רצון להיות ישות בפני עצמו. 

אפשר להיות ממוגן בעוצמה מפני תלות- אך זה שונה מאד מעצמאות שהיא פרי היקשרות. שהיא לא כדי להשתחרר ממישהו, אלא כדי להיות בפני עצמך.

כשצרכי התלות מקבלים מענה, כשיש מנוחה רגשית, האנרגיה של עצמאות מתעוררת לבד.

כשהקטנטונת הזו שלי התחילה ללכת- אי אפשר לעצור אותה! 
הרצון לצעוד, ללכת בעצמה שם כל כולו, חזק וברור.
לא הייתי צריכה ללמד אותה את זה, כי המוטיבציה הפנימית לעצמאות היא אדירה. 
לא צריך ללמד את זה , אלא רק לזהות ולעודד.

כשהקטנטונת הזו מנסה לעזור לי לקפל כביסה (ובעצם הופכת הכל) מאד מתחשק לי לפעמים להזיז אותה משם- אבל אני מזהה את ניצני הרצון לעשות בעצמה, ניצני עצמאות – ופשוט נותנת לה חולצה או 2 להתעסק איתן.

הכוונה בלהזמין תלות היא לא דווקא לשרת את הילדים, מותר לתת להם משימות בבית, זה בסדר גמור גם לפעמים לא לעשות עבורם כי אי אפשר או כי התעייפנו. 
אין הכוונה לביטול עצמי של ההורים. 
הרעיון הוא לתת מרחב לילדים להיות עצמאיים כשזה מגיע באמת מתוכם, ובמקביל בעמדה הפנימית שלנו- לתת מקום לתלות.

לכבד את המקום שלהם שרוצה עוד רגע איתנו, עוד סיפור, טיפול כשחולים וגם כשלא. לא לכעוס או לגרום להם להתבייש בתלות. לא להשתמש בה נגדם (כל כך קל להשתמש בתלות של ילדים ננגדם…מי לא משתמש ב"ביי" כדי להלחיץ ילד סרבן לחזור מגן שעשועים ולגרום לו לרוץ בבהלה אחרי ההורה? ויש עוד מליון דוגמאות…).
להזמין אותם באמת לחסות בצילנו כשאנו יכולים, וכשכבר נותנים – לתת יותר מהביקוש.
לנקות את הפחד הזה מבן ה-30 על הספה…

חשבתי הרבה בזמן האחרון על ההשלכות לערך המודרני של העצמאות והדחייה של תלות — ההשלכות בזוגיות, בהורות, ובכלל במערכות היחסים. אי יכולת להפגין חולשה או צורך בעזרה, ההערכה לכוחניות, ו"אסרטיביות" שלפעמים הוא בעצם אגרסיביות…

למרות שאנו חיים בתקופה ותרבות שהעצמאות היא כמעט ערך עליון, 
בשביל לצור מערכת יחסים היררכית ונכונה עם הילדים שלנו- אנו דווקא רוצים להזמין את התלות.
דרך זה נוכל לטפל בהם ולהיות המכוונים, המספקים, המתסכלים והמנחמים, נקודת המצפן שלהם.

דרך זה הם יגדלו להיות באמת בוגרים, עצמאיים וחזקים.

נשמע קל אך אתגר לא פשוט!
ופה בקישור תוכלו לקרוא על כל הדרכים בהן תוכלו ללמוד איתי! להתראות, 
רותי דריאל – חזרה ללב ההורות, הורות מקושרת ופסיכותרפיה