חזרה ללב ההורות

// הבלוג //

מאמרים ודברים שיש לי לספר לכם

למה לפעמים אי אפשר להשביע רעב היקשרותי?

"לילה טוב אמא, עכשיו אני רוצה לישון"
ומסובב את הגב, מתקפל לתנוחה עוברית ונרדם.
ככה, אחרי סיפור ודגדוג וחיבוק, הילד שלי רווי כל כך בהיקשרות, הוא שבע. הצלחתי להשביע את הרעב ההיקשרותי שלו, והבאתי אותו למנוחה רגשית. עכשיו נותר רק לגוף להכנס למנוחה הפיזית.
ושני הסוגים של המנוחה הזו- הפיזית והרגשית- כל כך חיוניים ומשמעותיים לצמיחה ולגדילה שלו.

הלב שלי מתרחב, זו הרגשה נהדרת להצליח להשביע רעב היקשרותי של ילד!

אז למה יש ילדים שזה לא עובד איתם?

למה הבן השני שלי היה מבקש – עוד סיפור, עוד שיר, עוד חיבוק, עוד, עוד עוד… לפעמים זה מרגיש כמו בור ללא תחתית. לעולם לא אצליח להביא אותו להרגיש שבע, שובע היקשרותי. מתי תגיע המנוחה- שלו? שלי?

כשהוא היה קטן יותר היה לוקח לו שעות להרדם, והוא היה נאחז בכל מה שאפשר "אמא, אני רעב", "אמא , אפשר עוד מים?" "אני צריך פיפי".
בהמשך הוא ביקש- עוד חיבוק, עוד סיפור. עוד. אף פעם זה לא מספיק!

זה כל כך מתסכל כשלא מצליחים להשביע רעב היקשרותי! שנותנים ונותנים והמנוחה לא מגיעה.

אז למה זה קורה?
כל המושגים האלה של רעב שובע היקשרותי, מנוחה ועוד- מגיעים מתוך הגישה ההיקשרותית, ואם נמשיך להתבונן דרך העדשה ההיקשרותית-
יש ילדים שנולדו יותר רגישים מאחרים.
לפעמים ה"פילטרים" שאמורים להשאיר בחוץ חלק מהגירויים של הסביבה, לא עובדים טוב, ומביאים לתחושה של הצפה.
לפעמים ילד פשוט רגיש מאד. חי כמעט כמו מישהו בלי עור, הכל נוגע, הרבה פוגע, ובעיקר יותר מדיי.
לפעמים אנחנו בלי להתכוון בכלל, יוצרים פגיעות בכך שאנחנו מרחיקים או מפרידים את הילד מאיתנו, ובשבילו זה יוצר חוויה של פגיעה שקשה לו מדי לשאת.

המוח שלנו חכם, ואם יש יותר מדי פגיעות, או שהמערכות שאמורות לסנן עודפי גירויים לא עושות את זה- המערכת הרגשית תשים שריון קטן, מגננה.
תגן מפני מה שהוא יותר מדי לשאת ולהרגיש.
לכאורה, פיתרון מצוין. עכשיו עם שיריון לא הכל נוגע ופוגע.
אבל יש פה קאץ'.

לצד זה, גם היכולת להרגיש את הטוב, את הסיפוק והנתינה, לספוג את כל זה- נפגעת. ואז נראה ילדים שכמה אהבה, חום והיקשרות שניתן להם- זה נראה כאילו זה אף פעם לא מספיק! תמיד רוצים עוד. לא מגיעים לשובע רגשי.

לא פשוט להורות ילדים כאלה,
ובמשפחות רבות, חלק ניכר מהקושי מתנקז להליכה לישון. דוקא שם הילדים דורשים עוד ועוד. ועוד. ודווקא אז אנחנו כבר עייפים ואין יותר כוח ורוצים כבר קצת שקט יקר… ולפעמים מרגישים שאם ממילא זה אף פעם לא מספיק, אז למה להתאמץ??

אבל לא כדאי לוותר. הקושי הזה בלילה הוא גם הזדמנות.

אז מה בכל זאת אפשר לעשות?

1. להתאמץ בכל זאת לרכך את המגננות. כשילד מתקשה להגיע למנוחה היקשרותית, כשאין את הסיפוק, זה רמז שיש שם שריון קטן. ופה עלינו לעשות עבודה בריכוך הלב שלו. מה זה אומר? על קצה המזלג- לעזור לו להרגיש שזה בטוח להרגיש רגשות פגיעים. לאפשר לו להיות עצוב, מאוכזב, כשמשהו לא מסתדר לו. ברור שנשתדל לעזור לו כשאפשר, אבל לפעמים באמת אי אפשר ומותר להיות עצובים. לא להיבהל מזה. פשוט להיות לצידו. לקבל את הרגשות שלו. להיות איתו ולעזור לו להרגיש שרגשות פגיעים הם בטוחים.

2. בהקשר של ההליכה לישון בפרט- מאד עוזר לקחת את האחריות על מערכת היחסים, להוביל. מה זה אומר?
לתת הזמנה מכל הלב- לתת מנות גדושות של "ארוחות היקשרותיות".
זה אומר להציע עוד סיפור לפני שהוא מבקש, להציע עוד 10 חיבוקים כשהוא מבקש עוד 1.
לפני שהוא "נדבק"- להידבק יותר חזק. כמה ימים או שבועות כאלה יכולים לעשות פלאים ולהביא ילד למנוחה רגשית. להעביר מסר שאנחנו כאן, אוחזים חזק בחיבור בינינו.

3. לפעמים כאמור ניתן וניתן ווזה לא יספיק. אז שניה לפני שמאבדים סבלנות ומתרגזים – נזכור שיש פה ילד קטן שצריך אותנו. שקשה לו להיפרד מהיום ומאיתנו, וזו לא באמת סיבה לכעס. נגשר, נמשוך את תשומת לבו לחיבור הבא, נזכיר לו שאנחנו ניפגש עוד מעט בארץ החלומות, או מקסימום בבוקר…

יש עוד מה לומר על זה, אבל זה הכל לבינתיים,
שיהיה לילה טוב
(והתמונה מלילה במדבר , אין כמו לישון בטבע)

פה יש עוד מאמרים על ילדים רגישים ועל מגננות, 
ופה אפשר לקרוא על תכנית אתגר -21 שעוזרת להבין יותר טוב ולהתחבר מחדש לילדים שקשה לנו איתם.
רותי דריאל – חזרה ללב ההורות, הורות מקושרת ופסיכותרפיה

אהבתם?שתפו באהבה

אולי יעניין אותך גם

מחשבות על תיסכולים

מכירים את התקפי הזעם, הטנטרומים? כשהילד מתחיל  לצרוח, או להכות…לילדים צעירים זה קורה יותר- ובהם אתמקד בפוסט הזה,אבל לפעמים זה קורה גם לגדולים יותר, אפילו

קרא עוד »

אהבתם?שתפו באהבה

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin
סגירת תפריט