חזרה ללב ההורות

// הבלוג //

מאמרים ודברים שיש לי לספר לכם

על רצון נגדי

בואו נדבר רגע על רצון נגדי. 
הקטע הזה שלפעמים ילדים נכנסים אליו ועושים בדיוק הפוך ממה שאנחנו מבקשים:
תנעל נעליים- לא רוצה.
בוא תזדרז-והוא נהיה הכי איטי בעולם,
אסור את זה- דווקא לשם היא תלך,
תהיה בשקט- עושה עוד יותר רעש.
זה יכול להוציא מהדעת, לעצבן!!

אז עכשיו הפתעה:
לפי הגישה ההיקשרותית- רצון נגדי זו ברירת המחדל, זה הדבר שקודם כל מתעורר.

בפעם הראשונה שנחשפתי לזה חשבתי לעצמי- איך יכול להיות שברירת המחדל היא לעשות הכל הפוך???

 אבל כשמבינים שזו דרכו של הטבע להגן על הילדים מקבלת הוראות ממי שלא מקושרים אליו, שזו דרך הישרדותית ששומרת עלינו מכפיה- יש בזה הרבה הגיון וגם משהו מרגיע.

אנחנו בעצם יצורים כאלה עם קוצים, כולנו- כי זה לא נעלם בבגרות- ובשביל להתגבר על הקוצים, צריך היקשרות.
כשהמנגנון הזה עובד טוב- נראה שיתוף פעולה איתנו, ויחד עם זאת – לא נצטרך להזהיר את הילדים שלנו לא ללכת עם זרים. הם פשוט לא יקבלו הכוונה ממי שלא מקושרים אליו!.
אלא שאיך שהחברה שלנו בנויה היום, הדברים קצת התהפכו- מלמדים את הילדים בגיל צעיר לקבל הכוונה והוראות ממי שהם בכלל לא מקושרים אליהם ואז רואים הרבה רצון נגדי, גם כלפי מי שכן מקושרים אליו.

ד"ר ניופלד נותן דוגמה נהדרת:
נניח שאני בתור במכולת ומישהו עם עגלה מאחוריי נצמד אליי מדי. האינסטינקט הראשון שלי יהיה להקשיח את הגב, להדוף בחזרה. בקטנה. זה אינסטינקט וזו דרכו של הטבע לשמור שלא יכפו עליי משהו.
אם אני מסתתובבת ורואה שמי שדחף אותי קצת, זו בעצם חברה שלי- מיד כל הגוף שלי יתרכך ואני אשמח בה ואשכח שלפני רגע דחפתי חזרה.
ככה ההיקשרות מתגברת על הרצון הנגדי.

אז מתי נראה הרבה רצון נגדי?

1. כשילד מתחיל לגדול ולגלות את עצמו ואת רצונותיו, הם פתאום לא תמיד תואמים את אלו של אבא ואמא, הוא מתחיל לגלות שהוא קצת נפרד מהם, ובמקביל- ההיקשרות לא מספיקה כדי להתגבר על הרצון הנגדי.
זה מה שנהוג לקרוא לו "גיל שנתיים האיום" . הגיל הזה בכלל לא איום, זה פשוט הזמן שהאישיות מתחילה להגיח והילדים מגלים את הרצון שלהם, אבל ההיקשרות עוד לא מספיק עמוקה כדי להתגבר על זה, כי ילד בן שנתיים עוד לא מקושר לעומק, לכן יש הרבה רצון נגדי.

2. עם ילדים יותר גדולים- המון רצון נגדי יכול לסמן לנו שיש לנו עבודה לעשות בהעמקת ההיקשרות, שיש בעיה בקשר.

במפגש עם רצון נגדי שנובע מהסעיף הראשון-

נוכל לעשות כמה דברים כדי להיכנס פחות למאבקי רצון נגדי:

1.נקפיד לאסוף לפני שאנחנו מכוונים (פה אפשר לקרוא עוד על איסוף)

2. נפעיל יצירתיות ומשחקיות כשאנו רוצים להשיג שיתוף פעולה. לפעמים לסדר את החדר לא נראה לילד חשוב, אבל לארגן את הארמון לביקור מלכותי- מגייס אותו מיד.

2. נתמקד בלהגיד מה כן ולא "מה לא" (כדי להקפיץ פחות את הקוצים)- "ליד השולחן אוכלים" במקום – "לא להעיף אוכל". זה אולי לא יעבוד בפעם הראשונה, אבל בפעם השלישית או העשירית כן. פה אפשר לקרוא עוד על נושא ה"מה כן".

3.נשתמש ברצון העז של הילדים בגיל הזה לעשות הכל כמונו  – כי שורש ההיקשרות של הידמות מאד דומיננטי בשלב הזה, זה מה שתומך בתהליכי חיקוי אדירים שקורים בשנה השניה לחיים- הליכה, התחלת דיבור. פעוטות בגיל הזה רוצים לעשות הההכככל כמונו, ככה הם מרגישים מחוברים אלינו.

זה הזמן עבורנו לשמש דוגמה אישית כמעט לכל דבר- רוצים שיסדרו? תתחילו ללסדר. רוצים שיצחצח שיניים? צחצחו לידם.

4. נזכור שזה לא אישי ולא נגדנו, זה שלב בהתפתחות של הפעוטות.
החלק הזה חשוב, כי לפעמים לפגוש פעוט מתנגד- לוחץ לנו על הכפתורים ומעורר גם אצלנו את הקוצים, ואז הדרך למאבק כוח קצרה…

5. נמשיך להעמיק את הקשר שלנו עם הילדים. ניתן להם את התחושה שאנחנו שם בשבילם, דואגים לצרכיהם. כככל שירגישו שזה בטוח לסמוך עלינו, להיות תלויים בנו ולתת לנו להוביל אותם, ככה ההיקשרות תעמיק ותוכל להתגבר על הרצון הנגדי.

פה אפשר לקרוא עוד על הובלה, ועל ההבדל בין סמכות לכוחנות.

מקווה ששפכתי קצת אור, שיהיה בהצלחה!
רותי דריאל

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך

אהבתם?שתפו באהבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
סגירת תפריט