חזרה ללב ההורות

// הבלוג //

מאמרים ודברים שיש לי לספר לכם

כשהילד מתחצף, או צוחק לי בפרצוף

מכירות את זה שהילד שלכן מוציא מהדעת?
מציק לאחים קטנים, מתחצף, עושה בלגן, ושאר פנינים,
הוא יודע שזה לא מקובל עלינו, כי הסברנו מליון פעמים,
אבל ברגע הזה, נראה ממש בלתי אפשרי להגיע אליו-
נראה שהוא עושה בדיוק הפוך ממה שאמרנו, או מתעלם,
ואלו בדיוק הרגעים שנרגיש את "השד ההתנהגותי" קופץ,
אלו הרגעים שנמצא את עצמנו צועקות, מאיימות, מענישות…
(ואחר כך בלילה, כשנעבור על היום שלנו- הלב יתכווצ'ץ'…).
לפעמים זה יעבוד והילד יפסיק ויתיישר,
אבל יש פעמים שאפילו זה לא יועיל, ובמקום להתאפס,
נראה שהילד מתעלם, או אפילו מחייך או צוחק, כאילו לא אכפת לו…
אולי הוא אפילו יגיד את זה.
איזה מתסכל זה!
 

עכשיו זה כבר מרגיש שהילד לא סופר אותי,
"זה בטח בגלל שאני רכה מדיי",
אין לו גבולות, אין לי סמכות…
כמה מתסכל להיות שם!

אלו הרגעים שרוב ההורים ירגישו שמה שנחוץ פה זה להגביר את הלחץ,
אבל לפעמים פשוט כבר אין לאן!
 
הגיעה אלי פעם אמא שכבר הגדילה את ה"אין טלויזיה" מיום, ליומיים, שבוע, חודש, חודשיים…
שנה!
והילדה עדיין צחקה לה בפרצוף.
 
כשנסתכל רק על ההתנהגות,
הרבה פעמים באמת נחשוב שמה שקורה פה- זה ילד לא מחונך שצריך יותר קשוח.
 
אבל האמת היא, שדרך עיניים היקשרותיות- התפתחותיות,
תמיד נשאף להתבונן לעומק.
לרובד שמתחת להתנהגות.
לעולם של רגשות, צרכים, מגננות…
 
ודרך עיניים שמתבוננות על מה שקורה מתחת,
ילד שנראה לנו אדיש לבהלה, לצעקות ואיומים- הוא ילד שעטוף במגננה.
יש לו כרגע שריון על הלב.
זה יכול להיות רגעי, וזה יכול להיות כרוני.
 
כשהוא צוחק לי בפרצוף אחרי שצעקתי עליו, הוא לא עושה את זה בכוונה.
הוא בכלל לא בוחר בזה.
אולי הוא אפילו לא מרגיש את הבהלה,
כי המוח שלו סגר את הדלת לרגשות.
מה שאני רואה פה זה לא בהכרח ילד חוצפן, אלא ילד ממוגן.
 

מגננות הן מכניות, אוטומטיות, וזו דרכו של המוח להגן מפני מה שנחווה כיותר מדי.
זה כמו שאם יהיה לי בעבודה בוס שצורח עליי בלי סוף- אם לא אתפטר, אחרי כמה זמן- הצעקות שלו יעברו לידי.
אני לא אוכל להיבהל בלי סוף.
אז המגננה הזו עולה לפעמים בגלל שימוש יתר במנגנון הבהלה, שכבר נשחק,
אבל לפעמים היא עולה כי ילד הוא פשוט רגיש מאד, 

אולי נפגע כל כך בקלות,
אולי העולם נחווה עבורו כיותר מדי,
משהו סוגר אותו, בתוך שריון של מגננה כזו.
הוא לא דווקא בוחר בזה.

מה שהוא צריך פה זה לא סנקציות יותר חזקות, לא לחץ יותר חזק,
אלא שקודם כל- נבין שיש פה ילד במצוקה. ילד שמכוסה בשריון,
ומתחת לרוב יש לב רך ורגיש,

ממש שם מתחת להתנהגות המרגיזה.

 

מה שהוא צריך ממני זה לא שאהיה יותר קשוחה,
אלא שאעזור לו לרכך ולהמיס את המגננות.
 

איך מרככים את המגננות הללו?

זה לא יקרה ביום.
אבל בגדול-

נשים דגש על כמה דברים:

 

1. נעבוד על מערכת היחסים.

כשההיקשרות איתנו בטוחה, יש בה מינימום של פרידות רגשיות, והילד יכול להיות בעמדה שסומכת עלינו- המוח שלו יכול להיות במנוחה ולהסיר לאט לאט את המגננות

2. הובלה שלנו,

כי כדי לרכך מגננות, ילד זקוק למבוגל מוביל, אכפתי, שנותן לו יד בדרך.
פה חשוב מאד שנפריד את התקרית מהחינוך עצמו, מההתערבות
ונזכור לא לקחת את ההתנהגות הזו באופן אישי!
הילד לא באמת פועל נגדנו-

יש מה לעשות שם, אצרף לכםן סירטון בתגובות.

 

3. נרכך את המגננות.

זה אחד האתגרים הכי גדולים וחשובים שיש לנו כהורים.
כי לשריון יש מחיר- בהעמקה של ההיקשרות, בהתנהגות, בהבשלה בהרגשית.
זה לא פשוט לרכך מגננות של ילד,
אבל זה משתלם ממש.
ואין תענוג כמו לפגוש את הלב הרך שנמצא מתחת.
❤️
האם חווית את אחד הילדותים שלך מתישהו עם שריון?
מה עזר לך?
נ.ב.
מה שפירטתי ב-3 הסעיפים, זה בדיוק מה שהולך לקרות בשלושת השבועות של תכנית אתגר 21
בתכנית נקדיש שבוע לכל אחד מהסעיפים הללו.
זו הרבה פעמים ההתחלה- לתפוס קצה חוט מהפלונטר הזה.
אז אם משהו בתכנית קורא לך- מזמינה להצטרף!
אשמח להיפגש, רותי❤

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך

מחשבות על תיסכולים

מכירים את התקפי הזעם, הטנטרומים?כשהילד מתחיל  לצרוח, או להכות…לילדים צעירים זה קורה יותר- ובהם אתמקד בפוסט הזה,אבל לפעמים זה קורה גם לגדולים יותר, אפילו לנו… טנטרום

קרא עוד »

אהבתם?שתפו באהבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
סגירת תפריט