// הבלוג //

לבכות זה לא תמיד קל, זה מקום פגיע.
תחשבו על עצמכם כמבוגרים- האם אתם בוכים ליד כל אחד? האם בוכים בכלל?
כשילד מגיע ובוכה לידינו- תמיד נקבל זאת כמחמאה!.

הורים שהדרכתי סיפרו לי לא מזמן שהבן שלהם, בן ה9, חזר מטיול בצופים, 
התיישב במטבח ופרץ בבכי גדול.
בהתחלה הם נלחצו, הם לא ידעו מה קרה ודאגו מאד. 
אבל אחרי כמה בירורים- הסתבר שלא קרה שום דבר חריג, הילד אפילו נהנה מאד בטיול. 

אז מה קרה שם?

למרות ההנאה, קרו כל מיני דברים קטנים ומתסכלים, אבל הוא שמר את הדמעות בפנים, ליד החברים והמדריכים הוא היה קול,
הוא צחק מההסתלבטויות הקטנות, 
לא עשה עניין מכשלונות קטנים.
הוא החזיק את הדמעות ביומיים של הטיול,
ורק בבית- בנוכחות המנחמים המיועדים שלו, נתן להן להשתחרר.

איזה מזל- כי דמעות ותחושות פגיעות של עצב, שומרות על הלב רך.
איזה מזל שההורים שלו מכירים את הגישה, ואחרי הדאגה הראשונית-
חיבקו אותו, נתנו לו לשחרר את הבכי והציעו חיבוק ונחמה.

בדיוק כמו בשיר של יהודה אטלס:
רחוק מהבית
קבלתי מכות
מילד גדול –
והתחלתי לבכות.

בדרך הביתה
הבכי נחלש;
ראיתי את אמא –
והתחיל מחדש.
כשילד מגיע ובוכה לידינו- זה אומר שאנחנו "המנחמים המיועדים" שלו. 
יש הרבה כבוד בתפקיד הזה- זכרו לקבל זאת כמחמאה!

פה אפשר לקרוא עוד על איך הופכים למקושרים.