חזרה ללב ההורות

// הבלוג //

מאמרים ודברים שיש לי לספר לכם

על הקשבה והובלה- פוסט #3 על הובלה

שמעו סיפור-
כשהבת שלי היתה בת חודשיים או שלושה,
קיבלתי מתנה- סדנת שפת תינוקות.
לפענח את הבכי של התינוקת-
יש צליל לרעב, צליל לכאב בטן, לגרעפס, לעייפות.
אחלה דבר!

ישבתי בסדנה, והבת שלי קצת ייבבה.
מיד הצעתי לה לינוק, (כמו בכל הזדמנות בערך 😂)
והמדריכה אמרה- הבכי בכלל של עייפות! אל תניקי.
היא הרימה אותה, נענעה, ואכן- הקטנה נרדמה.
וואו, מגניב! חשבתי לי.

והנה הגיע הלילה ובאחת הפעמים שהתינוקת התעוררה,
זיהיתי שהיא לא בוכה בכי שפירושו רעב,
אלא את זה של הגרעפס.
הרמתי לגרעפס והיא עשתה גרעפס וחזרה לישון.
נס!

התלהבתי מאד. שיכללתי את ההקשבה
ותוך כמה ימים ושבועות כבר זיהיתי מה היא אומרת, והגבתי.
לא הצעתי לה לינוק אם היא לא בכתה בכי של רעב.
לא יזמתי הנקות, לא דחפתי ציצי.
הכל היה נהדר,
הרגשתי שאני מבינה ונענית.
הנה, זה בדיוק להניק לפי דרישה.

אבל אתם יודעים מה קרה?
אספר לכם:
בשקילה של אחרי חודש בערך,
גיליתי שהתינוקת ירדה מאחוזון 70 במשקל, ל30 וקצת.

לא הבנתי מה קרה, עד שתפסתי את עצמי-
לילדים הגדולים שלי אני זוכרת להכין ארוחה,
הרבה לפני שהם מתחילים עם "אמא, אני רעב",
אני משתדלת לדאוג ששנת השינה תהיה הרבה לפני שהם בוכים שעייפים (או סתם מתפרקים).
זה חלק מהמשמעות של להיות הורה מוביל בגישה של ניופלד, שבשנים האחרונות מנחה אותי ואת ההורות שלי-
להקשיב ללב שלי. לאינטואיציה.
לקחת אחריות, ליזום ולא להיות "הורה לפי דרישה" -כזה שרק מגיב לבקשות של הילדים.
אלא לסמוך על עצמי שאני יודעת מה הצרכים של הילדים
ולראות בעצמי את מי שאחראית למלא אותם.
לפעמים לפני שהם בכלל מבקשים.

ליזום. לקחת את האחריות אליי.
אני משתדלת שבערב תהיה ארוחת ערב
כי אני צופה שהם יהיו רעבים.
אני לא מחכה עד שהם יבכו מרעב.
זו האחריות שלי לזכור שהם צריכים לאכול ולדאוג לארוחה לפני (או אם הם כבר גדולים יותר- לדאוג שיש אוכל במקרר).
וכך גם לגבי צרכים אחרים כמו רעב להיקשרות למשל.
אני משתדלת לקחת אחריות ולתת להם "מנות היקשרות",
ליזום מגע, קשר, חיבוק,
לא רק בתגובה לבקשות שלהם, אלא מיוזמתי.

זה לא סתם,
זה כדי לאפשר להם את המנוחה העמוקה 
שמאפשרת להיות פנויים להבשיל ולגדול.
המנוחה הזו של- יש מבוגר אחראי באיזור.
גם אנחנו כמבוגרים זקוקים למנוחה הזו לפעמים-
תחשבו כמה זה כיף לפעמים שמישהו אחר דואג לדברים,
שמישהו אחר לוקח אחריות.

אני זוכרת שהייתי פעם בסדנת יוגה וכמה זה היה נפלא שהכל היה מאורגן, מישהו אירגן את הדברים-
עכשיו יש שיעור יוגה, עכשיו מוגשת ארוחה,
לא רק שאני לא צריכה להכין אותה,
אני גם לא צריכה בכלל להגיע לרעב!
כי ב-7 יש פעמון שמצלצל והארוחה כבר על השולחן, עם האוכל הכי טעים!איזה מנוחה עמוקה זה מאפשר!
אחרי כמה ימים כאלה הרגשתי את השקט,
יכלתי להתרכז בתירגול יוגה ,כי מישהו אחר לקח אחריות על השאר.

כזו מנוחה אני רוצה לתת לילדים שלי,
לא רק סביב אוכל, אלא גם בהקשר של הצרכים העמוקים שלהם.
בעיקר סביב קירבה והיקשרות.
הם לא צריכים להיות במרדף, אני רוצה שיהיו במנוחה
כי המנוחה העמוקה הזו היא זו שמאפשרת גדילה והבשלה.

ומתוך כך קלטתי-
איך העברתי את האחריות לבקש אוכל לתינוקת בת 3 חודשים???
מיד חזרתי להציע לה לינוק מתי שהרגיש לי נכון.
לא רק כשהיא ביקשה.
כמובן שלא דחפתי סתם ציצי אם זיהיתי שהיא בוכה מעייפות או לגרעפס, לא התעלמתי מהבקשות שלה לדברים אחרים,
לא הכל אני יכולה לדעת.
זה חשוב להקשיב.
אבל לא חיכיתי שהיא זו שתבקש.
אלא יזמתי. כי אני האחראית.

ואתם יודעים מה קרה?
אחרי 3 שבועות כאלה היא חזרה לאחוזון 70.

גם באחוזון 30 אפשר לחיות
(אני יודעת כי יש לי גם ילד שהיה באחוזון 3 והכל טוב)
אבל באחוזון 70 היא שיגשגה.
וזה מה שאני רוצה.
שהילדים שלי ישגשגו.
ולצורך כך אני יוזמת, ואחראית על מלאכת הקירבה.
זה חלק מהמשמעות של להיות הורה מוביל
לפעמים אני לא אצליח,
לפעמים לא אבין, או לא יהיה לי כוח,
אבל לפחות אנסה.

 רותי דריאל
דצמבר 2017
פה אפשר לקרוא עוד על הובלה, וגם פה

אהבתם?שתפו באהבה

אולי יעניין אותך גם

על מנחם מיועד

מכירים את זה, שאתם משאירים ילד קטן עם מישהו אחר, והוא באמת מסתדר ובסדר, אבל אז- כשאתם חוזרים- הוא בוכה? לפעמים מי ששמר עליו יגיד-

קרא עוד »

מחשבות על תיסכולים

מכירים את התקפי הזעם, הטנטרומים? כשהילד מתחיל  לצרוח, או להכות…לילדים צעירים זה קורה יותר- ובהם אתמקד בפוסט הזה,אבל לפעמים זה קורה גם לגדולים יותר, אפילו

קרא עוד »

אהבתם?שתפו באהבה

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin
סגירת תפריט