// הבלוג //

שאלה של אמא מקסימה:

מה עם אמירות כמו "רק מי שמצחצח שיניים לפני השינה אני מקריאה לו סיפור",
"קודם נתלבש אחר כך נשחק".

האם הן מאיימות?
האם משפטי תנאי פוגעים בקשר?

והנה מה שעניתי לה:
את נוגעת בצורך להבחין בין 2 דברים שונים:

1. כללים

2. איומים

אלו 2 דברים שונים!

ואני אסביר:

1.כללים עוזרים לילד להבין מה קורה אחרי מה, למשל "קודם נתלבש ואחר כך נשחק"- זה כלל.

את מסבירה מה הולך לקרות. מה סדר הדברים.

כלל הוא גם "כללי", הוא לא אישי ונוגע לכל.

למשל "בגן שעשועים המתקנים הם של כולם" , "כשהנדנדה תפוסה אנו מחכים בתור", "לפני השינה מצחצחים שיניים", "לפני האוכל שוטפים ידיים".

זה סוג של תסריט למה הולך לקרות.

חשוב שאת הכללים הללו ניישם מתוך הובלה היקשרותית, אחרי ש"אספנו" את הילד (לטובת מי שלא מכירים- תוכלו לקרוא על איסוף פה).

זו אחת ההתנהלויות המרכזיות עם ילדים צעירים,
כי לא תמיד פשוט להם לתפוס את ההגיון או את ההשלכות העתידיות,
ולכן הסברים ארכניים והגיוניים לא תמיד יעבדו.

כללים ותסריטים שנעשים מתוך הובלה שלנו, עשויים לגייס שיתוף פעולה, לפחות לאותה סיטואציה,
כי הילד ילך אחרינו- בזכות ההיקשרות אלינו והכלל הברור. זה אחלה.

2. לגבי איומים: איומים עובדים בטווח הקצר (לטובת מי שלא מכירים, כתבתי מאמר שגם מסביר למה),
ויחד עם זאת- ממש ממש כדאי להמנע מהם,
כי בטווח הארוך יותר יש להם הרבה תופעות לוואי שפוגעות בילד ובקשר.

איומים נכנסים תחת הקטגוריה של מה שניופלד מכנה "משמעת מפרידה".
כלומר- שיתוף פעולה שהושג בגלל בהלה – גם אם קטנה- שהילד נכנס אליה.
כשאני אומרת לו "אם לא תבוא אני הולכת", או "אם לא תצחצח שיניים אין סיפור" יכול להיות שבטווח המיידי הוא "יתיישר" וישתף פעולה , כדי לא להפסיד משהו.

כי יש מצב שהשת"פ הגיע מתוך פחד שאפריד אותו מפעילות, או חפץ שחשובים לו, או אפילו ממני.

ואז אני מניעה אותו מתוך בהלה, מתוך הפחדה.

בהלה היא מנגנון חזק במערכת שלנו, זה יעיל ומהיר וממש מפתה להשתמש בזה כדי להשיג שת"פ מהיר,
אך בגלל שאני מודעת למחירים הרבים שלו- זה משהו שממש ארצה להימנע ממנו.

 

לגבי הדוגמאות שנתת- צריך להרגיש את האוירה שנמצאת שם ולא רק את המילים.
הדוגמה השניה נשמעת כמו כלל, הראשונה קצת על הגבול…
במקרים הללו אני משתדלת לומר משהו כמו- אני מחכה לך עם הסיפור אחרי שתצחצח שיניים. לפני השינה מצחצחים שיניים. ומחכה.
כלומר, פחות מנופפת במה שאולי אקח ממנו, ויותר מדגישה את הסדר של הדברים, את הכלל ואת מה שהולך להיות.

אך כאמור- הרעיון הוא כמובן פחות להיכנס לסמנטיקה,
המילים שלנו הן פחות העניין אלא יותר התובנה, והכנות להרגיש את הדברים.

תבדקי עם את עצמך- האם הילד משתף פעולה מתוך חשש להפסיד משהו?
תבדקי את עצמך- האם את מניעה ככה כי זה מהיר וזה קורה יותר כשאין לך כוח להשקיע באיסוף?

זה המפתח בעיניי.

האם זה מבהיר קצת את העניין?

ואם אהבתם, או חושבים שיועיל למישהו- מוזמנים לשתף בכיף,

רותי דריאל