חזרה ללב ההורות

// הבלוג //

מאמרים ודברים שיש לי לספר לכם

לחדש את החיבור רגע אחרי

פעם בכמה זמן חוזרת השאלה- בהדרכות אישיות, בסדנאות- 
מה אנחנו עושים כשהילד מתנהג בצורה לא מקובלת? נניח נותן מכה או מתחצף וכו.
אז אנחנו מדברים הרבה על מה עושים בזמן התקרית,
ובמיוחד מה לא עושים:
על העקרון של "לא להזיק"- לזכור שבסיטואציה עצמה אין מה לחנך יותר מדי,
אלא בעיקר לנהל את הסיטואציה, לעצור התנהגות פוגעת, לנתב למה שמקובל, לצאת מהסיטואציה במהירות עם כמה שפחות נפגעים, ואת החינוך לעשות בזמן חיבור.

אבל אתמול התחדד לי עוד משהו.
זה לא רק מה אנחנו עושים בזמן הסיטואציה, אלא גם מה אנחנו עושים שניה אחרי שהיא נגמרה.

למשל- אתמול הבת שלי רצתה ממני משהו ולא הסכמתי. התגובה שלה היתה לצרוח ולחבוט בי.
אז עצרתי את הידיים החובטות, ניתבתי אותה לתת מכה לספה (לא ממש בא לה),
הכרזתי שזאת דרך לא טובה להוציא תסכול, וסימנתי לעצמי בראש שנחזור לזה אחר כך וצריך לעזור לה למצוא את הדמעות מחדש.
היא כזאת רגישה והן נעלמות לה כל כך בקלות- וזה מה שסולל את הדרך לתוקפנות.
אז סבבה. הצלחתי לא להזיק במיוחד. זה בהחלט דרש מודעות.
לא הרחקתי או הענשתי או צעקתי (טוב, רק קצת).
היא עברה את זה.

ואז הגיע ה"אחרי".
2 דקות אחרי שהדרמה הסתיימה,
היא באה אליי בשיא הטבעיות ורצתה שאשחיל איתה חרוזים.
שמתי לב כמה יש בי חלק שאפילו מתפלא-
איך היא לא מתביישת לחפש את קרבתי בכזאת טבעיות?
זה היה שניה אחרי שהייתי צריכה להחזיק לה את הידיים באסרטיביות כדי שלא תחבוט בי.
ואז קלטתי- זו בדיוק המשמעות של לשים את הקשר לפני ההתנהגות.
אין לה את החוויה של "אם את מתנהגת ככה לוקחים לך את הקשר".
החיבור מבחינתה הוא בלתי תלוי.
הוא מובן מאליו ושם ולא תלוי בהתנהגות.
והנה פה יש לי עוד הזדמנות להעצים את זה-
כשאני לא נוטרת לה, אלא בדיוק שם מצליחה לתת הזמנה נדיבה, שמחה לקראתה ועוברת הלאה איתה,
בלי להיאחז בשרידי המהומה, פשוט איתה בטוב ובחום.

זה כל כך לא מובן מאליו, עבורי, ופתאום הבנתי כמה זה משמעותי.
שגם אם אני צועקת או כועסת- לחיבור הזה שניה אחרי יש משקל אדיר.
משקל אדיר ביכולת לתת מנוחה,
להעביר את המסר שהקשר שם ובאמת הוא השורה התחתונה ולא ההתנהגות.
ואחרי שהשחלנו קצת ביחד,
יכולתי גם לחזור מתוך חיבור למה שהיה קודם-
לכמה היא היתה מתוסכלת ממה שלא הסכמתי ואיך זה לא יצא כל כך טוב.
ואפילו אפשר היה להציע מה אפשר לעשות בפעם הבאה.

האם זה אומר היא מיד תצליח ליישם? כנראה שלא.
זה תהליך וזה יקח זמן.
היא רק בת 3 והאימפולסיביות עדיין גדולה בגיל הזה.
כשהרגשות שלה שוב יהיו סוערים והגישה לדמעות תאבד- סיכוי טוב שזה שוב יצא לא משהו,
ואולי שוב אצטרך להחזיק לה את הידיים.
אבל זה בסדר כי זה לא עיקר השיעור.
הבנתי שאת השיעור החשוב היא למדה- ואולי שתינו למדנו,
כי גם לי התגלית הזו היתה חדשה בחוויה (בתיאוריה אני יודעת ממזמן, אבל פתאום נפל לו אסימון רגשי),
כי זה כל כך שונה מהאוטומט שלי,
כל כך שונה מאיך שגדלתי בעצמי-
השיעור שהקשר באמת באמת תמיד שם.
לא משנה איך את מתנהגת,
הקשר הוא השורה התחתונה ולא ההתנהגות.

אשמח לקרוא את המחשבות שלכם!

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך

מחשבות על תלות

אני חושבת שמה שהכי קשה לי בתקופות של "אחרי לידה"- זו החוויה של תלות. התלות הכמעט מוחלטת שיש לי בסביבה- שיהיה מי שיביא לי מים

קרא עוד »

אהבתם?שתפו באהבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
סגירת תפריט