נסי להתבונן- האם יש לה חרדות או פחדים?
האם קשה לה בפרידות ממך,
האם משהו השתנה בעולם שלה וזה יכול להיות נסיון לחוש קצת יותר בשליטה?
הייתי מתבוננת גם אם יש בחיים שלה כרגע הרבה מקומות בהם מנהלים אותה ואין לה מקום?
יש גם צורך בעצמאות ואוטונומיה שמתפתחים בגיל הזה.
להרגיש שהיא משפיעה על העולם?
האם יש מקומות שאפשר לתת לה לבטא את העצמאות והבחירה שלה- בתוך מסגרת שמתאימה לך?
בכל מקרה,
האמנות פה היא מצד אחד לשמור על עמדת האלפא שלך, ההובלה שלך,
ויחד עם זאת, לא להיכנס איתה ראש בראש, לא להגרר למאבק כוח על "מי מחליטה".
אם היא עסוקה מאד בנושא הזה של אלפא, מי מוביל, ומתי,
אם היא מאד עסוקה בנסיונות לקבוע ולשלוט,
משחק זו דרך נפלאה להתמודד עם הנושא.
הייתי הופכת את זה למשחק, ומשחקת איתה בהזדמנויות שונות משחקים
כמו : שהיא "מפסלת" אותי, ואחר כך אני אותה,
או דג מלוח- בעיקר כשהיא "הדג המלוח" ואני זו שצריכה להתקרב-
זה גם משחרר אותה מהמרדף אחרי, כי במשחק הזה אני זו שצריכה להתקרב אליה,
משחק כזה גם נותן לה שליטה- מתי להסתובב, היא קובעת מתי אני עוצרת.
הרבה משחקים כאלה שנותנים לה להתנסות בהשפעה שלה על העולם,
אך בתוך מסגרת שאני יוצרת, יכולים לתת מענה מסוים לצורך הזה להתנסות בהשפעה שלה על העולם.
במקביל,
זו הדרך הכי יעילה לשחרר אותה מהמקום הזה, השתלטני והאלפא,
ולעזור לה לחזור להיות בעמדה התלותית של הילדה.
העניין הוא להעביר בהמון דרכים את המסר- אמא מטפלת בך.
את יכולה להרפות, את יכולה להיות במנוחה…
המסר יעבור כמובן לא דרך המילים הללו, אלא דרך החוויות והמעשים.
הרבה פעמים ילדים נכנס לעמדת אלפא כשהם חוששים להיות תלויים.
אז למרות שאין ספק שההתנהגות הזו יכולה לאתגר ולעצבן-
הייתי ממש שמה לי לתשומת הלב- לתת לה פה הזמנה נדיבה להיות תלויה ומטופלת.
לתת לה להרגיש בנוח להיות בעמדה של תלויה זה הרבה עניין של גישה, עמדה פנימית.
לפעמים אנחנו נענים לצרכי תלות,
למשל עוזרים לנעול נעליים, ותו"כ מתרגזים מבפנים על הילד שביקש ומצפים שיעשה בעצמו.
הרעיון של לכבד את צרכי התלות ולתת הזמנה נדיבה-
לא אומר שאני חייבת תמיד תמיד להיענות!,
אבל- כן לכבד את המקום התלותי ולא ללעוג או לכעוס עליו.
למשל- הבן שלי מבקש שאביא לו מים,
ממש אין לי כוח ואני יודעת שהוא יכול לקחת לבד,
עדיף שאגיד לו משהו כמו "מתוק שלי, אני קצת עייפה, הפעם לא אוכל להביא אבל בפעם אחרת אעשה זאת בשמחה!" מאשר שאביא לו ואתלונן למה הוא לא עושה את זה בעצמו? הוא כבר גדול וכו.
זה לגנות את התלות שלו.
אז העניין הוא בעיקר עמדה פנימית.
זה פחות מתכון של "מה עושים". עמדה פנימית של להזמין ולאפשר לה להיות במקום התלותי מולי.
אותו דבר עם ההיענות לדרישות ולהוראות שלה.
אם מתאים לי- אני יכולה להפוך את זה למשחק ולהיענות.
כשזה לא מתאים- אני לא חייבת להיענות, ומותר לה להיות מתוסכלת.
ברגעים הללו התפקיד שלנו הוא לתת את הנחמה.
חשוב רק לוודא ששתינו פנויות לכך-
אם היא עייפה מאד אין טעם לנסות להביא אותה לנקודת חוסר התוחלת.
צריך אנרגיה פנויה לתהליכי הסתגלות ובעייפות זה לפעמים לא הזמן.
כנ"ל אצלנו- אם אני מסרבת לה, אני צריכה לקחת בחשבון שיהיה תסכול שעליי להכיל,
ואני צריכה להיות פנויה לזה.
יש פה למעשה גם הזדמנות לחזק את ההובלה-
כי לתת את הנחמה, זה אחד מתפקידי האלפא הכי חשובים שלנו.
מקווה ששפכתי קצת אור על הנושא הזה!
